FreeAssange#
כל מבקר בתערוכה States of Violence עובר על חוק הריגול האמריקאי. חגי אולריך על הפרויקט המשותף של א/פוליטיקל ווויקיליקס בלונדון ועל "האמנות ההשתתפותית הקולוסאלית" של ג'וליאן אסאנג’.
כל מבקר בתערוכה States of Violence עובר על חוק הריגול האמריקאי. חגי אולריך על הפרויקט המשותף של א/פוליטיקל ווויקיליקס בלונדון ועל "האמנות ההשתתפותית הקולוסאלית" של ג'וליאן אסאנג’.
בסדרת התצלומים "המאסטרים הגדולים" של ראידה סעאדה, האמנית מתריסה נגד ארבעה ציורים מערביים ידועים. עאידה נסראללה כותבת על עבודותיה של אחת האמניות הפלסטיניות המעניינות ביותר, ומתווה את הדרך שבה סעאדה יוצרת מרחב לעצמה כאמנית וכאישה פלסטינית שמשמיעה את מחאותיה הפוליטיות.
אסנת צוקרמן רכטר כותבת על "שהות", הפרויקט המתמשך של נורית ירדן, ומעלה שאלות על פרקטיקות מוזיאליות, על אירוח ועל היכולת לתעד מקום שמבוסס בעת ובעונה אחת על חוויות אישיות ועל עבודת שטח וניסיון לומר משהו בעל תוקף כללי.
מאמר חדש בסדרה של מאט הנסון - סקירות ספרים שעוסקים בכתיבה על אמנות. הפעם, אנו צוללים אל הכתיבה של מבקר האמנות פיטר שלדל (Schjeldahl), ש"התייחס לציורי מערות כאל אמנות עכשווית לא פחות ממיצבי הווידאו הפוליטיים במרכז מנהטן." מאז כתיבת המאמר ועד תרגומו, מת שלדל והוא בן 80.
"הפוליטיקה של האהבה: מערכות יחסים למרחוק" הוא פרויקט מיוחד של מגזין תוהו, המשתמש בטקסט של אתל עדנאן, עלות האהבה שאיננו מוכנים לשלם, כמצפן בתקופה הבעייתית של הקורונה.
במסה שכתב לגיליון המיוחד של תוהו, סעדי ניקרו כותב על הנפש והנשימה, על טכנולוגיה, הגירה, ועל יחסים מרחוק. תוך דיון בעבודתם של שני יוצרים ילידי ביירות - המשוררת והאמנית אתל עדנאן והקולנוען אחמד ע'וסיין - הוא כותב על האופן שבו טכנולוגיות עוזרות לנו לנהל מערכות יחסים על פני מרחקים בזמן ובחלל.
"טקס עתיק לנשים", "געגועים לאהבה אמיתית", "מסע אל תוך מערה" – רולא חורי מהרהרת על צ'ילטן (2022), עבודתה של סעוֺדת איסמעילובה, יצירה אימרסיבית המוצגת במרתף בניין מוזיאון הפרידריציאנום, במסגרת דוקומנטה 15.
ח'ליל ברכּאת כותב לגיליון המיוחד של תוהו מסה על אהבה: על אהבותיה של הסופרת מרגריט דיראס, ועל אהבתו אליה, על אהבה בין גברים, ועל אהבה בצל המגיפה.
טקסט זה מורכב מחילופי מכתבים ושירים בין שתי משתפות פעולה, שותפות לעבודה אך גם חברות טובות שנהגו לחלוק את אותה עיר אך עזבו עקב החלטות אישיות. כמייסדות קולקטיב Çukurcuma, מינה ונאז התנסו בכתיבה קולקטיבית בשנים האחרונות. עבור גיליון מיוחד זה הן כותבות מכתבי אהבה זו לזו.
מיכל ב. רון עוקבת אחר אוצר ארכיב של האנה ברוקמולר. היא מתחילה עם מרכז השאלות העולמי של ג'יימס לי ביירס, ועם השאלה ששאל שם מרסל ברותרס על אהבה. זו שאלה שקוראת ממרחק הזמן, ויוצרת שאלון שמבקש מענה: מה לעשות למען האהבה?
בעקבות מספר ספרים שיצאו לאחרונה על ומאת ג’ון ברג’ר, בסמוך לפטירתו של המבקר ב-2017, סעדי ניקרו צולל אל כמה מכתביו ורישומיו של ברג’ר, וחוקר את הדחפים הטרנספורמטיביים המניעים את גישתו ההקשרית, המולקולרית ודמוית-הקונסטלציות של ברג'ר, ואת הרלוונטיות שלה למשבר העולמי העכשווי.
בשנת 2017, זהרה דוגן נשפטה לשנתיים ועשרה חודשים בבית הסוהר, עקב "תעמולה טרוריסטית וליבוי שנאה". דוגן היא אמנית ועיתונאית, שנאסרה בעקבות ציורה, המתאר את העיר נוסייבין (Nusaybin) עומדת בחרבונה, מקושטת בדגל טורקיה. שרלוט בלייכר כותבת על עבודות הכלא של האמנית, הרישומים החבויים, שהוצגו לציבור לראשונה בביאנלה הקודמת של ברלין.
כיצד הופך הריק להיות אחראי למלאות באמנות? האמן העיראקי ספאא' סאלם איסכנדר משתמש בריק כטכניקה וכאמצעי מהותי ביצירתו באופן שמעניק ערך לרעיון המלאות באמנות.
מאמרה של לטיפה לבסיר עוסק במיצב אקולוגי ענק של האמן המרוקאי סמיר סאלמי בחזית הים הדרומית, שבו עבודת היד משתלבת עם הנוף של חוף הים. ביחד עם קבוצת ילדים סאלמי יצר עבודה שעוסקת במפגע האקולוגי שנוצר כתוצאה מהתעצמות כמות פסולת הפלסטיק שהפכה לאיום על הסביבה הימית.
החלטת הממשלה להסיר טלפונים ציבוריים מהמרחב הציבורי בישראל הובילה את חגי אולריך לחשוב על אפשרויות החופש החדשות שמציעה סופי קאל, המתגלות בעקבות אדוארד סנודן.
האם פרקטיקה אמנותית של ניכוס מחדש ותיקון יכולה לעשות דה-אוריינטליזציה לדימוי אימפריאליסטי? מרגריטה פורסטי כותבת על היבא י' אמין, ששחזרה תצלום מהמאה ה-19 של הרמון במצרים כשטיח קיר.
דורוטה גאוודה ואגלה קולבוקאיטה בוחנות את רגש הפחד שעולה מקטעי טקסט שהן אספו במהלך אירועי Young Girl Reading Group שערכו, בליווי תצלומים "מאחורי הקלעים" ממהלך העבודה על וידאו שיצרו לאחרונה, Mouthless Part I.
ייטס נורטון ודיויד רוביין דנים בתלות הדדית, מערכות יחסים וקשרים עמוקים שמאתגרים את החלוקה שעולה כתוצאה מדיכוי ואינדיבידואליזם.
מהי המשמעות של עשיית אמנות שעוסקת ברגשות אמיתיים, ומה המשמעות של הצפייה באמנות זו? מה קורה כאשר יושרה נפרדת מכנות? מרקוס ת'ור אנדרסון וחן תמיר בודקים כיצד אמנים מחדירים שוב לעבודתם רגשות ורעיונות כגון כנות, יושרה, השפלה, ופתטיות באמנות עכשווית.
כיצד נוכל לרתום את ההרעשה הבלתי פוסקת של זעזוע וחירום וסבל בעולמנו כדי להפיק אנרגיה וחוסן קולקטיבי? איך פועלים וחיים ביחד בעולם שכל הזמן מבודד ומזעזע אותנו והורס את המערכות הסביבתיות והחברתיות שבתוכן אנו חיים? האחים פוסט בודקים כיצד קשרים חברתיים מפורקים הופכים לערך, ופחם צהוב מתעל רגשות לאנרגיה.
מדוע כה רבה האכזבה סביבנו? איך אפשר להסביר אכזבה? מהו טבעה הפוליטי של האכזבה? ארטוראס טרסקינאס כותב עבור תוהו על רעיון האכזבה, בעקבות Bjaurūs jausmai, ספרו שיצא לאור לא מזמן בשיתוף עם אדומס דנוסויציוס, העוסק ברגשות מכוערים/שליליים.
רותם רוזנטל מתבוננת בעבודתם של האמנים זויה צ׳רקסקי, יבגני פיקס, קטיה גרוקובסקי, וג׳ני יורשנסקי, מעלה שאלות על קיומו של נרטיב סובייטי-יהודי ומציעה התבוננות חדשה בתרבות שעיצבה את חיי היומיום בברית המועצות, את הנרטיב הסובייטי-יהודי ואת אפשרות הקיום של נרטיב כזה.
ויסאם ג'ובראן מציע קריאה רחבה במפעל החיים האמנותי של האמן הפלסטיני המנוח איימן ספייה. הוא בוחן כיצד גוף האדם הופך לאתר המדבר את שפת החופש, והריקוד מפר את המוּכר בכל פרטיו הנועזים, יורד לעומק סוגיית החופש ומודד את גבולות העצמי והתפרקותו.
מדוע עור שחור נתפש במרחב הציבורי בארה"ב כאיום? למה נער תמים בן 17 מוצג בתקשורת האמריקאית כמו בריון? ומדוע כריך, צרור מפתחות, ספר תנ"ך או בקבוק תה מזוהים בטעות ככלי נשק ומובילים לירי כלפי אזרחים תמימים? רותם רוזנטל כותבת על הפרויקט של האמנית קארה לוין "זה לא אקדח" שמגיב לעשרות מקרים של ירי של שוטרים על אזרחים - רובם גברים שחורים - כתוצאה מטעות בזיהוי.
המשורר והאמן ויסאם ג'ובראן מציע קריאה סוציו-תרבותית בארבע עבודות של האמנית הפלסטינית חנאן אבו חוסיין (בצק, שפיכת השמן, צרור, בין לבין חורבן האב) כמייצגות עולמות פנימיים המשקפים בסופו של דבר את הזיקה של האמנות למעגל החיים והמוות, התנועה והדממה, המקודש והאסור, הנוכח והנפקד.
אירוע של ערב אחד בברלין, בפברואר 2020, הוביל את שרלוט בלייכר להרהר על הקשר בין שתי ערים – ביירות וברלין. היא כותבת על תהליכים של היעלמות נכסי תרבות המתרחשים בשתי הערים, ועל פעולות אמנותיות של התנגדות והתרסה כנגד היעלמות זו.
מיטל כץ-מינרבו ביקרה בדבלין, בתערוכה הרטרוספקטיבית של דרק ג'רמן, במאי קולנוע קווירי מוערך, אמן שנדחק לשוליים, פעיל במאבק במחלת האיידס וגנן. בעקבות הביקור המטלטל בתערוכה, היא חוזרת להכרות הראשונה שלה עם עבודתו של ג'רמן, לפני חמש שנים, ולביקור שלה בגינה שטיפח בביתו באזור דנג'נס במחוז קנט באנגליה.
האמן החזותי הפלסטיני כמאל בולאטה (נ. 1942, ירושלים) עזב את עולמנו זה בשישה באוגוסט, 2019, במקום גלותו בברלין, בגיל 67. הוא הותיר אחריו מורשת אמנותית רבת עוצמה, שהבליטה אותו בשדה הביקורת והיצירה האמנותית בסצינת האמנות הערבית והפלסטינית. ברשימה זו מנסה האמן והמשורר המרוקאי סמיר סלמי להציג דיוקן מקיף של אמן רב-פנים ולחשוף את החוזקות של הפרויקט היצירתי, הביקורתי והמחקרי שלו.
ציור, נבואה, דחף חיים ודחף מוות, חורבן, אבל ויצירה. הפסיכואנליטיקאית ד"ר מירב רוט עם רצף של מחשבות, תובנות ואסוציאציות אישיות בעקבות סדרת מפגשים עם האמן ציבי גבע לרגל תערוכתו "דרך איפה אני מגיע" שהוצגה לאחרונה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.
כיצד באה פלסטין לידי ביטוי באמנות העכשווית, ואיך מתמודדים כיום אמנים פלסטינים עם מושג הזיכרון ועם רעיון העבר? בעבודתה של האמנית לריסה סנסור מועלות שאלות רבות על רעיונות של קדושה, מולדת וזיכרון, באופן שמסייע להפוך אותם לאשליה. בסקירה אנליטית ובמבט ביקורתי מעמיק, החוקר חוסני אלח׳טיב שחאדה מציג תמונה רחבה של המקום, הדיאלוג, הזיכרון והקונפליקט אשר הדמויות חוות בעבודה שסנסור הציגה לאחרונה בביתן הדני בביאנלה ה-58 של ונציה.
בפרויקט המתמשך "הדרך לעין חרוד" יוצאת אפרת גל-נור בעקבות מסעו של רפי, גיבור ספרו של עמוס קינן. בשורה של תערוכות ואירועים היא מעוררת שאלות פוליטיות על גבולות וחופש תנועה, ומפנה מבט רפלקסיבי אל האופן שבו המרחב בנוי באמצעות כתמים - פעולה ששואלת לא רק על מה מסתכלים, אלא איך מסתכלים.
כיצד יכול הארכיון להיחשב לפרקטיקה אנרכית של איסוף והפצה? בעקבות ביקורו בתערוכה "לפתוח קופסאות: עבודה בארכיון הצילום", סעדי ניקרו מעלה מחשבות על האופן בו ארכיונאים בעלי מעורבות, אמנים וצלמים עובדים עם ארכיוני צילום.
האופי הקיצוני של מודיעין הביטחון בדרום סודן מחייב שהמשתתפים בכתבה זו יישארו עלומי שם. בין שאר הדוגמאות הטרגיות, רצח "הילד האבוד" הדרום-סודני והאזרח הקנדי ריצ'רד לוקייה, וחטיפת העיתונאי קלמנט לוצ'יו לומורנטה הם עדות לסיכון החיים הכרוך בפעילות למען צדק לפליטים בסודן היום.
"כותבת שנטלה טסטוסטרון במסגרת ניסוי עצמי פילוסופי, אותו היא תיעדה בספר – זה טלטל אותי עד כדי כך שזה לא יצא לי מהראש". מיכל ב' רון והאנה מ' ברוקמילר דנות במיניות, במשלים, במתן שמות, בלידה ובמוות, בתגובה לספרו של פול ב' פרסיאדו, "טסטו ג'אנקי".
התערוכה "אמנות ערבית גנובה" נגועה בדורסנות, בורות, עילגות והתחזות. מארגניה רומסים ביד גסה את רצונם של האמנים המוצגים שלא להציג את עבודתם בישראל. חברות וחברי מערכת תוהו יוצאים נגד המהלך הפטרוני שנעשה במסווה של נאורות ודיאלוג.
אם צועקת לאחר שתלשו את תינוקה מזרועותיה, חגיגת מין של האבות המייסדים של קנדה עם חיות היער ודמות של טרנסג׳נדרית סקסית וחזקה, עטויה מלבושים מסורתיים, נוצות וחרוזים. ליאורה בלפורד מבקרת ב״בושה ודעה קדומה: סיפור של השרדות״, תערוכתו הנודדת של האמן קנט מנקמן, ששואל היכן הם הציירים שתיעדו את הרעב, את העוני, את הכאב, את ההשמדה של תרבות שלמה?
בעקבות ביקורו במוזיאון אמין אל-ריחאני באל-פריכֶּה (الفريكة) שבלבנון, יצא מאט הנסון למסע בעקבות התרגום העברי לספרו המפורסם של אל-ריחאני, מלכי ערב, שיצא לאור רק שנתיים אחרי המהדורה המקורית, שנכתבה בערבית בשנת 1924. מה היו הסיבות לתרגום הספר לעברית, ומה הייתה השפעתו לאורך השנים?
"אחרי התקפה כושלת, חמשת שחקני הקבוצה שעל המגרש היו ממלמלים תוך כדי נסיגה להגנה ׳חדש-חדש-חדש-חדש׳, לאיפוס התסכול. אז לא ישבו בקהל מבקרי כדורסל שכתבו ׳כמה מיושן, כבר קלעו לסל מיליוני פעמים׳.״ טקסט חדש של שי-לי הורודי במגזין תוהו.
בר ירושלמי מבקר בתערוכתו של קולקטיב האמנים Slavs and Tatars במרכז לאמנות עכשווית בוילנה, ומרחף אתם על מרבד קסמים בין מרחביה הדמוגרפיים, הלשוניים, הדתיים והסוציאליים של ממלכת אירואסיה.
הייתכן שחקירות פילוסופיות של לודוויג ויטגנשטיין אינו ספר, אלא אלבום מוזיקלי תזזיתי? מיכל ספיר משרטטת מסלול קריאה ופרשנות בכתביו של ויטגנשטיין, העובר במוזיקה, בספרות, בעננים צמריריים, בצמתי דרכים, בסוסוני ים ובאתיקה.
עם סיום עונת תערוכות הבוגרים בבתי הספר לאמנות, חוזרת טלי תמיר דווקא לעבודתם של שני אמנים ותיקים - דב אור-נר ודב הלר - ותוהה כיצד הרדיקליות שהצליחה לחבר אוונגרד עם ערכים חברתיים, לחצות קווים ולהמיס גבולות קונספטואליים וגיאוגרפיים, לא מצאה את מקומה במוזיאונים המרכזיים.
מיכל נאמן כותבת לתוהו על צום ותענית, על אנורקסיה, ועל החטא הקדמון, האשמה והגאולה אצל קפקא
בחלקו השלישי והאחרון של המאמר, נואה סימבליסט מתמקד באופן בו אכרם זעתרי משתמש ביחסי חליפין דיאלוגיים כאסטרטגיה אמנותית. שיחותיו של זעתרי עם חגי תמיר שונות לחלוטין מאלה שניהל עם אבי מוגרבי, הן מבחינת הדינמיקה והן מבחינת התוצאות, אולם משני סוגי השיחות עולות דרגות שונות של מעורבות אישית, כמו גם צורות שונות של אנטגוניזם וסירוב.
בחלקו השני של המאמר בו הוא מנתח את עבודתו של אכרם זעתרי מכתב לטייס שסירב (2013), נואה סימבליסט דן בעבודה מוקדמת יותר של זעתרי שכללה שיחה עם הקולנוען והאמן הישראלי אבי מוגרבי. סימבליסט בוחן את העבודה מבעד לפריזמה של יחסי חליפין דיאלוגיים, תוך הסתמכות על המושג "אמנות דיאלוגית", שניסח גרנט קסטר, ועל אבחנותיה של אלה שוחט אודות פוליטיקת הזהויות של יהודים ערביים או מזרחיים.
בקיץ 1982, בזמן הפלישה הישראלית ללבנון, נפוץ בעיר הנמל סאידה (צידון) סיפור שצמח לממדים מיתולוגיים: אחד ממטוסי הקרב הישראליים שנשלחו אל מחנה הפליטים הסמוך נסוג ממשימתו - במקום להפציץ את בניין בית הספר במחנה, הטייס שחרר את הפצצות בלב ים. במאמר לתוהו, שיפורסם בשלושה חלקים, צולל נואה סימבליסט אל נבכי עבודתו של אכרם זעתרי, מכתב לטייס שסירב, שנוצרה בהשראת סיפור אמיתי זה.
חגי אולריך על המילים המשותפות בתערוכתו האחרונה של יוסי ברגר, על היחסים בין מילים בודדות לבין הרצף ועל רעיון השלם המופשט.
מרחב ישורון ברשימה על המילים המופיעות בתערוכת היחיד האחרונה של יוסי ברגר ועל המלים הנעדרות ממנה
מהי משמעות הזמן באמנות בת-זמננו (con-temporary)? סעדי ניקרו דן בנושא העכשוויות (con-temporaneity) דרך עבודותיהם של כריסטו וז'אן-קלוד, MUVART וואליד ראאד.
כיפת הסלע - סלע המחלוקת המוזהב והנפיץ - עומדת במרכזה של תערוכה המוצגת בימים אלה בגלריה לצילום בבצלאל. נועה חזן כותבת לתוהו על התערוכה ועל המחקר החזותי שהוביל אליה, אשר בוחן מאות תצלומים של המקום לאורך 150 השנים האחרונות ומציע מושגים חדשים לבחינת ייצוגיו החזותיים.
איך צריך לתכנן את הביאנלה באתונה כאשר המצב ביוון כל כך הפכפך? כריסטוס פארידיס (Christos Paridis) כותב על הביאנלה החמישית והשישית – פרויקט דו-שנתי שהוא גם אמנותי, גם פוליטי וגם חברתי.
"אנחנו מחבלי אמנות" הכריז יאסוהירו קאטו, שעמד בראש קבוצת "מימד האפס" בשנות ה-60. אמירה זו מייצגת את רוח התקופה, והאווירה הנפיצה כנגד הממסד הפוליטי, כמו גם הממסד האמנותי, שתפסה לה מקום ביפן של שנות ה-60. אילת זהר על תערוכה מחקרית שסקרה את האוונגרד של תקופה זו ביפן, דרום קוריאה וטאיוואן.
במפגש מאוחר עם הגריד הצילומי של הילה וברנד בכר גילה יאיר ברק כי החוויה האינטלקטואלית והעניינית שלו כצופה בעבודות הפכה לריגוש רוחני. מדוע זה קרה, והאם המטען הגנטי של הצילום הטיפולוגי הישראלי אכן קרוב למקבילו הגרמני או דווקא לזה האמריקאי? תהיות ותובנות לאחר מותה של הילה בכר.
"התערוכה החקלאית" שאצרה טלי תמיר בתחילת השנה במוזיאון פתח תקוה לאמנות חקרה את החקלאות המקומית באמנות העכשווית. במאמר זה תמיר מרחיבה את הדיון בהבדל שבין גננות לחקלאות ומתמקדת בשאלת היחסים בין חקלאות, טריטוריה וביוגרפיה.