
מאמצים לשכוח: חוסנם של הבדואים וקיימות במדבר אל מול פיסול קולוניאליסטי עכשווי של ישראל
ערימות גדולות של פסולת שנותרו לאחר מעשי הרס ועקירה בכובה נראים כמו גלגולים זמניים ומונומנטליים של "פיסול קולוניאליסטי עכשווי". הם בולטים בניגוד מוחלט לבנייה הקלה והרב-תכליתית שבה משתמשים הבדואים, אותה הם מבקשים להחליף, וכסמל מוחשי של מעשה האלימות של מחיקה וכליאה. קולקטיב Common View לומד מהסתגלותם וחוסנם של הבדואים בנגב/נقب לעבר עתידים אלטרנטיביים ושוויוניים.
ישראל הציונית שואפת בכל כוחה לשכוח את ההיסטוריה ואת המציאות הנוכחית של קהילות הבדואים בישראל ובגדה המערבית הכבושה.
|
מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, הבדואים בישראל ובגדה המערבית הכבושה היו נתונים לשורה של הפרות זכויות אדם, כולל עקירה כפויה. הם סווגו כ"איום ביטחוני" והוצגו כ"פולשים" לאדמות מדינה. ממשלות ישראל ביקשו להפקיע את אדמותיהם ולרכז אותם ביישובי מדבריים. הרשויות בישראל מסרבות להכיר בבדואים כעם ילידי, ובכך שוללות מהם את מלוא הזכויות המגיעות לעמים ילידים על פי המשפט הבינלאומי |
|
במאבקם נגד הנישול, הבדואים מתאמצים לשכוח את ההריסה המתמשכת של בתיהם ומורשתם. בעזרת יכולת ההסתגלות והחוסן הייחודיים שלהם, הם מפגינים התעקשות סיזיפית ונחושה על מסורותיהם וזהותם.
|
ההערכה היא שכ-90,000 בדואים חיים כיום במה שהמדינה מגדירה ככפרים 'לא מוכרים', שבהם הבנייה נחשבת בלתי חוקית בעיני ממשלת ישראל, והם נותרים ללא זכאות לשירותים מוניציפליים. מאז 1965, כל בית לא מורשה שנבנה על ידי הבדואים אינו יכול להיות מחובר למתקנים כמו קווי מים או רשת החשמל. כתוצאה מכך, הקהילות המקומיות שומרות על קיימות מדברית עכשווית, המושפעת ממורשת הבדואים. זה כולל איסוף נרחב של מי גשמים ואנרגיה סולארית, שימוש במים אפורים להשקיה, חקלאות המותאמת למדבר ותלויה בגשם, שימוש נרחב בחומרי בנייה זולים וקלים ועוד. כפרי הבדואים הפסטורליים 'שאינם מוכרים' מציגים אופן חזק, גמיש וסתגלני של חוסן, הנאבק בניסיונות למחוק את ערכו הטמון. |
|
|
הבדואים המתגוררים בכפרים "לא מוכרים" מתמודדים עם צווי פינוי והריסת בתים תכופים יותר ויותר. משפחות בדואים עומדות חסרות אונים כשכוחות הביטחון הישראליים, שמגיעים עם דחפורים כבדים, משטחים לעיתים כפרים שלמים בת אחת. אם הם בוחרים שלא להרוס את בתיהם במו ידיהם, הם צריכים להתמודד גם עם דמי הריסה גבוהים שמוטלים עליהם.1 הערימות הגדולות שנותרו לאחר מעשי ההרס הללו נראות כהתגלמות זמנית ומונומנטלית של "פיסול קולוניאליסטי עכשווי".2 הם בולטים בניגוד מוחלט למבנים הקלים והרב-תכליתיים של הבדואים, אשר "פיסול קולוניאליסטי עכשווי" מבקש בבירור להחליף, וכמופת מוחשי למעשה האלים של מחיקה וכליאה. כל אחת מערימות ההריסות הרבות, המורכבות ממתכת מעוותת, בטון שבור, רהיטים מנופצים, מכשירי חשמל ביתיים וחפצים אישיים, ניצבת כמצבת זיכרון, לזכר ההרס ולטרגדיות העקירה האישיות הרבות שנובעות מכך. |
במהלך 5 השנים האחרונות, הקולקטיב "Common Views" שאף לשכוח את הגבולות המלאכותיים בין אוכלוסיות הבדואים והיהודים בסביבת המדבר המשותפת שלהם בנגב המזרחי (בערבית: א-נקב). מטרתם היא להאיר וללמוד ממורשת הקיימות המדברית הבדואית רבת הערך ומפרקטיקות עכשוויות.
איך ומה עלינו לשכוח כדי לאפשר לדמיין חזונות אלטרנטיביים? שכחה יכולה לאפשר מבט רענן של פליאה והערכה לערך העצום הטמון במורשת הייחודית של קהילות הבדואים בני זמננו ובהתאמתם וחוסנם המדבריים. מנקודת מבט רעננה זו, אפשר להכיר טוב יותר בפוטנציאל העצום שטמון בהם לעיצוב חזון קולקטיבי לעתיד יותר שוויוני, צודק ובר קיימא.
|
- 1. ראו את דו"ח הקבוצה הבינלאומית לזכויות מיעוטים משנת 2018, https://www.refworld.org/reference/countryrep/mrgi/2018/en/64885
- 2. בדיאלוג עם הטקסט רב ההשפעה של רוזלינד קראוס The Art of Art, In “Sculpture in the Expanded Field", History: Critical Anthology, New York:Oxford Press,1998.
2_0.JPG
כפר בדואי עכשווי, בבקעת אל-בקיעה / קנאים, המורכב מבניינים קלים. המבנים עשויים מפח גלי, מסגרות מתכת, עץ ומגוון חומרי גלם ממוחזרים. יישובים כאלה הם קבועים, כאשר תושבי הבדואים נשארים במקום אחד כל השנה, בניגוד למסורות הנוודיות למחצה שלהם. מכיוון שהרשויות בישראל אינן מכירות בלגיטימיות של כפרים אלה, למשפחות כאן אין גישה לתשתיות בסיסיות, כגון חיבור לקווי מים, לביוב, לרשת החשמל או לכל שירותי בריאות וחינוך באתר עצמו. בנוסף, התושבים בכפרים אלה חיים תחת איום מתמיד של פינוי, הריסת בתים ועקירה כפויה. בתגובה לחוסר הוודאות המתמשך הזה, הבדואים פיתחו חוסן ייחודי, והתאימו את חומרי ושיטות הבנייה שלהם בהתאם.
1_11.jpg

התיישבות אוהלים בדואית, בסביבות שנות ה-70. אוהלים כאלה היו עשויים באופן מסורתי מיריעות ארוכות של צמר כבשים ושיער גמלים, נתמכים על ידי עמודי עץ ומיתרים מתוחים, המאפשרים הקמה ופירוק מהירים, ונפח קטן להובלה. הרשויות בישראל הגבילו בהדרגה את הנוהג הפסטורלי והנוודי למחצה של הבדואים לנוע בין אזורי מרעה עונתיים, ובכך מנעו את תנועתם ברחבי המדבר, שהיא בסיסית לתרבותם, אורח חייהם, כלכלתם ומורשתם.
3_9.jpg

המפה המוצגת כאן, משנת 1942, המבוססת על מפת ג'בל אוסדום מימי המנדט הבריטי, משמשת כעדות לשכבות התרבותיות השזורות בנוף. שמות המקומות בערבית, שמקורם כנראה במסורת הבדואית המקומית, מופיעים במפה המקורית המודפסת באותיות לטיניות. ליד כל שם מקום בערבית, נוסף מאוחר יותר שם עברי, בכתב יד בדיו כחולה, לפעמים שם שתואם להגייה הערבית ולפעמים ניסוח של שם עברי שונה לחלוטין. הצבת הערבית, העברית והלטינית במפה משקפת את הצטלבות הנרטיבים התרבותיים ותפישות העולם שהתערבבו ולעתים קרובות התחרו כאן לאורך ההיסטוריה של האזור.
4_4.jpeg

מצבה על קבר בדואי בבקעת אל-בקיעה / קנאים. הבדואים נהגו לקבור את מתיהם במדבר, במרחק ממקום מגוריהם, עד שהמנהג נאסר. אתרי הקבורה והמצבות הקיימים משמשים כאמצעי לבדואים לספר את מורשתם באזור. ציוני דרך כאלה לאורך המסלולים החוצים את הנוף, טבעיים ומלאכותיים כאחד, מחברים את המרחב הפיזי של ההווה אל הנרטיבים והאירועים ההיסטוריים, ויוצרים מעין סיפור סיפורים תוך כדי הליכה. לסיפורים כאלה, המספרים את הנוף, יש חשיבות רבה ליכולתם לחבר או לנשל.
6_0.JPG
בהיעדר חיבור לקווי מים ולרשת החשמל, תשתיות הכפר הבדואי עושות שימוש במיכלים גדולים לאגירת מים המובאים מרחוק, ובפאנלים סולאריים להפקת אנרגיה מהשמש. בנייה בדואית מקומית מסתמכת על פריטים וחומרים ממוחזרים שהם קלים, רב-תכליתיים, זולים יחסית וקלים לשחזור. סוג זה של התיישבות הוא דוגמה עכשווית ייחודית לקיימות מדברית עצמאית.
11_0.JPG
גמלים צעירים באתר של כפר בדואי שנהרס לאחרונה. קצב הריסת הכפרים הבדואים על ידי הרשויות גבר משמעותית בשנתיים האחרונות. במקרים רבים, לתושבים לא מוצע פתרון חלופי בר קיימא. במקרה זה, בכפר בוואדי אל-חליל, נהרסו במשך בוקר אחד 47 בתים, מכלאות בעלי חיים ומבנים אחרים. עשרות משפחות נותרו ללא קורת גג, כשבעלי החיים שלהם משוטטים המומים בין ההריסות והמטעים והחורשות המיותמים, שניטעו על ידי התושבים שנעקרו כעת מביתם.
13_2.jpeg

מאגר המים הישן בבור אום אל עטין (בעברית: בור עטין) יכול היה בעבר לספק מים לקהילה הבדואית המקומית לאורך כל השנה, בעומק של מטרים רבים. גג המאגר קרס עם הזמן, וכעת הוא מלא בסחף כמעט עד שפתו. הנוהג ההיסטורי של איסוף ואגירת מים במדבר משקף מורשת מדברית של קיימות וחוסן. תצלום מסיור ציבורי שאורגן על ידי Common Views בדצמבר 2019.
14_2.jpeg

ארכיאולוגים מרשות העתיקות מודיעים לראש קהילה בדואית מקומית בבקיעה / קנאים ששבטו אינו יכול לחדש ולתחזק את המאגר בבור אום אל עטין, ששירת אותם במשך דורות, מכיוון שהאתר מוגדר על ידי המדינה כאתר ארכיאולוגי מוגן. פעולות גידור כאלה, של אתרים ומשאבים הקשורים היסטורית לאוכלוסייה הבדואית הילידית על ידי הרשויות הישראליות, משקפים מדיניות עקבית של שלילה ומחיקת מורשת הקיימות המדברית רבת הערך שלהם.
17_2.jpg

אמנים מקולקטיב Common Views ב'שיג' השייך למשפחת חמיסה בבקיעה / קנאים. מרחב מפגש זה משמש את הבדואים כאזור התכנסות ואירוח לגברים בקהילה. באופן מסורתי, זהו אוהל עשוי מצמר כבשים וגמלים וסיבי כותנה, אך כיום זה בדרך כלל מבנה מאולתר שנבנה מפח גלי. האש במרכזו משמשת להכנת קפה ותה וכמוקד לשיתוף סיפורים, דיונים ולהמשכיות התרבות הבדואית. השיג מספק לבדואים מרחב מאולתר להתכנסות ולקבלת אורחים, כאשר האש מסמלת את לב הבית, למרות שאין לו דלת והוא פתוח לרוחות המדבר.