התערבות עריכתית: מיכל ב. רון

1.jpg

אמיר נאסר, אל תוך הדממה, צילום אנלוגי, 2024

השיח סביב הזיכרון, כמו הזיכרון עצמו, חמקמק, נתון למעידות ועיוותים. בשכחה זו צומחת פואטיקה חדשה של שכחה. נראה שאנו חיים בעידן שטוף אמנזיה תרבותית - שבה עצם פעולת השכחה הופכת לנרטיב שקט אך עמוק של זמננו. קטע קצר זה מבקש להתחקות אחר קווי המתאר של השכחה בכמה טקסטים ספרותיים, לחשוף את פעולותיה השקטות, את הפואטיקה הנסתרת שלה, שכן האדם, מטבעו, הוא "יצור שוכח (animal obliviscens)".5

לא לשכוח כלום

בחיפוש זה, אי אפשר לשכוח את דמותו של פונס (Funes) הזוכר מיצירתו של חורחה לואיס בורחס - דמות שמגלמת, באופן פרדוקסלי, את האנטיתזה של השכחה. כאשר דנים בזיכרון ובהיעדרו, פונס עולה כאחת הדמויות המשמעותיות ביותר בספרות, תזכורת בולטת למה זה אומר לזכור הכל ולא לשכוח כלום. אף על פי שפונס עשוי להיראות כמו בחירה מובנת מאליה לכל דיון בזיכרון, אני רוצה להתעמק בסיפור זה כדי לחלץ ממנו כמה אלמנטים מרכזיים.6

הסיפור הקצר של בורחס נפתח במילים "אני זוכר", מה שמרמז על אדם שאבד במעשה ההיזכרות, טועם את זיכרונה של דמות רחוקה שהכיר פעם ומשקף כיצד דרכיהם הצטלבו. דמות זו היא פונס, צעיר שחייו לוקחים תפנית דרמטית לאחר שנפילה מסוס מותירה אותו נכה. בעקבות תאונה זו, זיכרונו של פונס הופך לבלתי נדלה, ומעניק לו את היכולת יוצאת הדופן, אך המעיקה, להיזכר בכל פרט בקיומו בבהירות מושלמת. טרנספורמציה זו מסמנת את תחילתו של חקר מעמיק של ההשלכות של זיכרון בלתי מעורער שכזה:

אנו מבינים עוד שפונס אינו מסוגל כעת לשכוח דבר, כל קיומו מנוגד לשכחה:

"הוא יכול היה לשחזר את כל חלומותיו, את כל גחמותיו. פעמיים או שלוש הוא שחזר יום שלם. הוא אמר לי: יש לי יותר זיכרונות בעצמי לבד מכל בני האדם מאז שהעולם היה עולם. ושוב: החלומות שלי הם כמו לילות השימורים שלך. ושוב, לקראת שחר: הזיכרון שלי, אדוני, הוא כמו פח אשפה... למעשה, פונס לא רק זכר כל עלה של כל עץ, אלא אפילו כל אחת מהפעמים שהוא תפס או דמיין אותו".9

האם מישהו באמת ירצה לחיות חיים שבהם שום דבר לא נשכח - שברון לב, מוות, אסונות, זיכרונות כואבים? כדי לחיות, צריך לשכוח פרטים מסוימים; כדי לשרוד, צריך לשחרר חלק מהעבר. אבל יותר מזה, כדי לחשוב, לתפוס ולהגות רעיונות מופשטים, שכחה היא חיונית. כפי שכותב בורחס, "לחשוב זה לשכוח הבדל, להכליל, לפשט. בעולם השופע יתר על המידה של פונס לא היו אלא פרטים, פרטים כמעט רציפים".10 עולמו של פונס, המוצף בשרשרת אינסופית של פרטים זעירים, הופך את החשיבה הקונבנציונלית לבלתי אפשרית.

לשכחה, עם כוחה לנתק אדם ממלוא המשמעות, מציעה אמצעי להנצחת הזיכרון. הזיכרון חושב, אך מצליח לעשות זאת רק באמצעות שכחה, אם במקום לסמן אובדן, בריחה או נטישה הזיכרון מאפשר לנו להיפך לשחזר התייחסות. אנחנו בוחרים מה נחשב.11

אף על פי שבורחס תיאר את סיפורו של פונס כ"מטאפורה ארוכה של נדודי שינה", הוא עדיין מציע תובנות חשובות לגבי טבע הזיכרון והשכחה. חשבו, בתרגיל תיאורטי, על דמות שאנו עשויים לכנותה לידיה השכחנית או לוקאס השכחן, שלעולם אינה מסוגלת לשמור אף אחד מזיכרונותיה. באיזה עולם תחיה דמות כזו? איך ייראו חייה היומיום שלה? - חיים טרגיים, הייתי טוען, כמו אלה שעל פונס לסבול. זיכרון דורש המשכיות, שבה כל יום נבנה על קודמו. בעוד שהמוח עשוי לשנות או לשכוח פרטים מסוימים, המשכיות זו חיונית לבניית קיום משמעותי. לחיות בעולם נטול זיכרון, שבו כל יום מתחיל כלוח חלק, זה לגלם את מהות הניהיליזם.

תארו לעצמכם, קוראים יקרים, שאתם מתעוררים כל יום בלי זיכרון של הסובבים אתכם. בכל בוקר, עליכם להרכיב מחדש את מצבכם הנוכחי, להסתמך על אחרים שיסבירו היכן אתם נמצאים ומה קרה. לא מסוגלים לשמור זיכרונות, אתם מתחילים מחדש כל יום, צוברים מידע רק כדי לשכוח אותו עד היום הבא. אין לכם זיכרון של יקיריכם - מושג שהוליווד ניצלה עד כדי בחילה. האם גורל זה נסבל יותר מזה של סיזיפוס? האם אנו יכולים לדמיין את לידיה או לוקאס מאושרים?

"האדם רשאי בהחלט לשאול את בעל החי: מדוע אינך מדבר איתי על אושרך אלא רק מסתכל עלי? בעל החי אכן רוצה לענות ולומר: כי אני תמיד שוכח מיד מה רציתי לומר - אבל אז הוא כבר שכח את התשובה הזו ונשאר דומם: כך שהאדם יכול רק לתהות".12

לשכוח הכל

כאן אנו פוגשים בזרם המתפתל של לתה (Lethe), נהר השכחה. במיתולוגיה היוונית, לתה הוא שמה של ישות אלוהית נשית, המנוגדת למנמוסינה (Mnemosyne), אלת הזיכרון. היא, במובן פיגורטיבי, אמה של השכחה. עם זאת, מה שמעניין אותנו כאן הוא לתה, הנהר שבעולם התחתון, המעניק שכחה לנשמות המתים. אלמנט המים הוא קריטי, שכן נשמות נודדות אלו שותות מנהר לתה כדי להשתחרר מחוויות העבר ומחייהן כהכנה להיוולד מחדש בגוף חדש.

אנו נתקלים שוב בלתה, נהר השכחה, בשירתם של דנטה, ג'ון מילטון וג'ון קיטס. כל אחד מהם משתמש בו כדי לחקור נושאים של זיכרון ושכחה. בקומדיה האלוהית, ללתה יש את הכוח למחוק את זיכרונות המתים מחייהם הארציים כאשר הם נכנסים לממלכת העולם הבא. קיטס משתמש בו כדי להרהר על טבעו החולף של הניסיון האנושי, ומילטון מזכיר את לתה בגן העדן האבוד כדי להדגיש את הצדק האלוהי, ומתאר את השכחה כנוף שומם ועגום. נהר השכחה זורם דרך שממה קודרת, שם אובדן הזיכרון מוביל ליבשת קפואה וקשוחה של סערות והרס נצחיים:

באמצעות אזכורים אלו, לתה מסמל את יחסי הגומלין המורכבים בין זיכרון, זהות והמצב האנושי. כאילו הכרחי לשכוח את כל מה שעבר במהלך החיים הארציים לפני המעבר לעולם הבא. גאולה מבוקשת בשכחה.

מי שוכח?

במובן מסוים, הנשמה עשויה לשכוח את חוויות העבר שלה, אבל יש דברים שמתנגדים לשכחה. כתיבה, עם הדואליות המרתקת שלה, תופסת את שני העולמות - שכחה וזיכרון. אנו כותבים כדי להקל, כדי למסור את זיכרונותינו לדיו, לשחרר את עצמנו ממשקלם. בכך אנו מאפשרים לטקסט לשאת את מה שאנו כבר לא צריכים להחזיק. אולם עצם פעולת השחרור הזו הופכת את הזיכרון למשהו תמידי, מופקדת על הדף עד שגם הוא דוהה, נתפס במעגל הבלתי נמנע של זיכרון ושכחה: tempus edax rerum.17 מושג הארכיון מעניק מחסה בעצמו, כמובן, לזיכרון השם arkhe. אבל הוא גם חוסה מפני הזיכרון הזה שעליו הוא מגונן: מה שאומר גם שהוא שוכח אותו.18

עלילותיהם של אנשים מסוימים מונצחות. אנו עדיין זוכרים את קליגולה, נירון, נבוכדנצר ורבים אחרים שהותירו את חותמם על ההיסטוריה. אבן יסוד בפוליטיקה המודרנית היא חוסנם של העמים והתנגדותם לשכוח לעולם את האסונות שאירעו להם: רעב, מלחמות, שואה ורצח עם. לעולם לא נשכח, מזמר ההמון. מי יזכור אז, ומי ישכח? למי מותר לשאול את השאלה הזו? האם אנו באמת חופשיים מעול ההיסטוריה לזכור?

בין אלוהים למאמינים דתיים קיימת ברית זיכרון: בעוד שהמאמין עלול לחטוא ולשכוח לעתים את אלוהים, אלוהים תמיד זוכר את המאמין. זה יוצר אסימטריה בין שכחה אנושית לזיכרון אלוהי. כפי שאוגוסטינוס הקדוש מביע בווידויו: "אני קורא אליך, אלוהי, רחמני. אתה יצרת אותי, וגם כששכחתי אותך, אתה לא שכחת אותי".19

800px-Jorge_Luis_Borges_1963.png

Alicia D'Amico (1933-2001) - Libro "Grandes Maestros de la fotografia argentina" Bagó
Public Domain

ובכל זאת, האם חייו של אדם טובים יותר אם הוא נוטה לשכוח יותר? האם נוכל להתאים את האמירה המפורסמת של סוקרטס, "החיים הבלתי נבחנים אינם ראויים לחיותם", כדי לומר במקום זאת, "חיים שבהם אדם לעולם לא שוכח אינם ראויים לחיותם"? אולי בסופו של דבר, אנו עלולים לשכוח לעתים קרובות ולזכור עמוק יותר בשכחה שלנו. מי מאיתנו לא ניסה לשחזר את הזמן האבוד של פרוסט? גם כשאנו הופכים את הזמן, כמו שעון חול, כדאי אולי לאחוז במודעות לשכחה של עצמנו, כשאנו מתנדנדים בין הקו העדין של זיכרון לשכחה.

2.jpg

אמיר נאסר, מבטים חטופים, צילום אנלוגי, 2024

• 1. הגדרה מקוונת לאטימולוגיה: https://www.etymonline.com/word/forget#etymonline_v_11803
• 2. הגדרת המחבר
• 3. הגדרת המחבר, על בסיס קונוטציות של הפועל בערבית.
• 4. ז'אן בולאק, "זיכרון/שכחה"", מילון הבלתי ניתנים לתרגום: לקסיקון פילוסופי, עורכים: ברברה קאסין, מתרגמת ועורכת. אמילי אפטר, ז'אק לזרה ומייקל ווד, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2004) עמ' 636.
• 5. Harald Weinrich, Lethe: The Art and Critique of Forgetting, 1997.
• 6. אני משתמש במילים 'לשכוח' ו'שיכחה' באופן חליפי, למרות שהראשונה מציינת פעולה מסויימת בעוד שהשניה מתייחסת למצב או תנאי מתמשכים שאנשים או דברים עשויים לחוות.
• 7. Jorge Luis Borges, Ficciones, 1994, 90
• 8. Kodwo Eshun, “Further Consideration of Afrofuturism,” CR: The New Centennial Review 3.2 (Summer 2003): 287.
• 9. Borges, Ficciones, 90.
• 10. Borges, Ficciones, 92.
• 11. Bollack, “Memory / Forgetfulness,” Dictionary of Untranslatables: A Philosophical Lexicon, 645.
• 12. Friedrich Nietzsche, On the Advantage and Disadvantage of History for Life, 1874.
• 13. Virgil, Aeneid, 6.703, translated by Theodore C. Williams.
• 14. Bollack, “Memory / Forgetfulness,” Dictionary of Untranslatables: A Philosophical Lexicon, 638.
• 15. The Complete Poetry and Essential Prose of John Milton, “Paradise Lost, Book II”, 2007, 342.
• 16. Bollack, “Memory / Forgetfulness,” Dictionary of Untranslatables: A Philosophical Lexicon, 639-40.
• 17. הזמן, שטורף את כל הדברים.
• 18. Jacques Derrida, “Archive Fever: a Freudian Impression,” Diacritics 25.2 (Summer 1995): 9.
• 19. Saint Augustine, Confessions, 1998, 262.