בשנת 2017, זהרה דוגן נשפטה לשנתיים ועשרה חודשים בבית הסוהר, עקב "תעמולה טרוריסטית וליבוי שנאה". דוגן היא אמנית ועיתונאית, שנאסרה בעקבות ציורה, המתאר את העיר נוסייבין (Nusaybin) עומדת בחרבונה, מקושטת בדגל טורקיה. שרלוט בלייכר כותבת על עבודות הכלא של האמנית, הרישומים החבויים, שהוצגו לציבור לראשונה בביאנלה הקודמת של ברלין.
ערוץ טלגרם אוקראיני בשם Ищи Своих החל לאחרונה לפרסם תמונות קשות של חיילים רוסים מתים ומידע עליהם, כחלק מהניסיון לשכנע חיילים רוסים לא להשתתף בפעולות אלימות נגד אוקראינה. אנושיק רושמת בעקבות התמונות שמופיעות בערוץ ומעלה שאלות על אנונימיות והסתרה, ועל מלחמת התודעה בין רוסיה ואוקראינה.
אירוע של ערב אחד בברלין, בפברואר 2020, הוביל את שרלוט בלייכר להרהר על הקשר בין שתי ערים – ביירות וברלין. היא כותבת על תהליכים של היעלמות נכסי תרבות המתרחשים בשתי הערים, ועל פעולות אמנותיות של התנגדות והתרסה כנגד היעלמות זו.
בתה ציירה את הנוף התלוי מבעד לחלון הבית שאיננו ביתה במקור.
"אם אתה חי בעבר, אם אתה לא מסוגל לברוח, לא תוכל לבנות בית חדש, עתיד חדש". כריסטוס פרידיס שוחח עם יונאס מקאס על זיכרון, טראומה והעולם הבא, על שנות המלחמה בליטא ושנות השישים בניו-יורק, ועל קולנוע.
האופי הקיצוני של מודיעין הביטחון בדרום סודן מחייב שהמשתתפים בכתבה זו יישארו עלומי שם. בין שאר הדוגמאות הטרגיות, רצח "הילד האבוד" הדרום-סודני והאזרח הקנדי ריצ'רד לוקייה, וחטיפת העיתונאי קלמנט לוצ'יו לומורנטה הם עדות לסיכון החיים הכרוך בפעילות למען צדק לפליטים בסודן היום.
שטיח עשוי בטון, שמיכה קרועה וחיילי צעצוע מפוזרים על מיטה צרה. "בזמן שישנת", תערוכתם המשותפת של היבא אל-אנסרי ופאדי אל-המווי, הכילה אוסף של חפצי בית מעוותים ומפורקים ושיקפה את האופן שבו סכסוכים מחלחלים אל חיי היום-יום.
הדיל אבו ג'והר עוברת בדרכים ובסמטאות של הזיכרון הקרוב, תוך שהיא רומזת למה שמעבר, ומציגה שאלות על המתח בין התמונה והמאורע, ועל החיפוש האנושי אחרי מקום ומשמעותו של המקום
התערוכה "ירושלים, 1400-1000: כל העמים תחת הרקיע" במוזיאון מטרופוליטן בניו יורק הכילה מספר מרשים של מוצגים עתיקים ייחודיים - ממנורת מסגד סולטנית ועד טבעת נישואין יהודית. שתי אוצרות התערוכה ארגנו אותה מתוך כוונה להציג לצופים מקום רוחני, מגוון ושוחר שלום – ירושלים כפי שהיא מצטיירת בדמיונן. רולא ח'ורי ביקרה בתערוכה ושבה עם כמה נקודות למחשבה.
בחלקו השלישי והאחרון של המאמר, נואה סימבליסט מתמקד באופן בו אכרם זעתרי משתמש ביחסי חליפין דיאלוגיים כאסטרטגיה אמנותית. שיחותיו של זעתרי עם חגי תמיר שונות לחלוטין מאלה שניהל עם אבי מוגרבי, הן מבחינת הדינמיקה והן מבחינת התוצאות, אולם משני סוגי השיחות עולות דרגות שונות של מעורבות אישית, כמו גם צורות שונות של אנטגוניזם וסירוב.
