
שכחה קולקטיבית: הרשאה לשכוח
מאמר העורכת עוקב אחר הציר הכפול בו מתקיים הגיליון: זיכרון ושכחה. כאשר מחיקה לעולם לא תושלם, ומחילה לא תיתכן, מה מציעה שכחה קולקטיבית?
מאמר העורכת עוקב אחר הציר הכפול בו מתקיים הגיליון: זיכרון ושכחה. כאשר מחיקה לעולם לא תושלם, ומחילה לא תיתכן, מה מציעה שכחה קולקטיבית?
עבור מחמוד דרוויש, לצד היותו של הזיכרון כלי התנגדות להכחדה, הוא גם מוות סמלי של זהות והיסטוריה. הוא כופה סוג של קיפאון והיסחפות בכאב ישן, כאשר האדם נלכד במעגל של עצב על אובדן העבר. בקריאתו את ״זכר לשכחה״, ראא׳ד אבו סעאדה שואל, כעזתי, על תפקיד הזיכרון במאבק הפלסטיני המתמשך ובזהות הישראלית הקולקטיבית.
דמיין לעצמך, קורא.ת יקר.ה, שאת.ה מתעורר.ת כל בוקר ללא כל זיכרון של אלה שמסביבך. החקירות הספרותיות של אמיר נסאר מתפתלות בין זכרונו הטוטלי של פונס הזכרן מסיפורו של בורחס ובין השכחה המוחלטת כתוצאה מצלילה אל נהר לת'ה שבעולם התחתון. האם חיים שבהם דבר לא נשכח הם ראויים למחייה?
"אם אתה חי בעבר, אם אתה לא מסוגל לברוח, לא תוכל לבנות בית חדש, עתיד חדש". כריסטוס פרידיס שוחח עם יונאס מקאס על זיכרון, טראומה והעולם הבא, על שנות המלחמה בליטא ושנות השישים בניו-יורק, ועל קולנוע.
כיצד מטפלים במצב האנושי העגום באמצעות מחוות מפוארות של פוליטיקה, רגשנות, אופנה ומוצרים נלווים. מיכל ב. רון על דוקומנטה 14 בקאסל.
עם סיום עונת תערוכות הבוגרים בבתי הספר לאמנות, חוזרת טלי תמיר דווקא לעבודתם של שני אמנים ותיקים - דב אור-נר ודב הלר - ותוהה כיצד הרדיקליות שהצליחה לחבר אוונגרד עם ערכים חברתיים, לחצות קווים ולהמיס גבולות קונספטואליים וגיאוגרפיים, לא מצאה את מקומה במוזיאונים המרכזיים.
בחלקו השלישי והאחרון של המאמר, נואה סימבליסט מתמקד באופן בו אכרם זעתרי משתמש ביחסי חליפין דיאלוגיים כאסטרטגיה אמנותית. שיחותיו של זעתרי עם חגי תמיר שונות לחלוטין מאלה שניהל עם אבי מוגרבי, הן מבחינת הדינמיקה והן מבחינת התוצאות, אולם משני סוגי השיחות עולות דרגות שונות של מעורבות אישית, כמו גם צורות שונות של אנטגוניזם וסירוב.