ReCollectIve:ForGetting

שכחה קולקטיבית
מתוך מכתב ההזמנה של מיכל ב. רון, העורכת האורחת של הגיליון המיוחד של תוהו, למשתתפות ולמשתתפים:

מתוך תרבות זיכרון, תעמולת הנצחה, מלחמה, טראומה, יגון ואבל, אנו שואלים על שכחה. מהי שכחה? מה הזיכרון שוכח? כיצד שוכח הזיכרון? מה אנו שוכחים כדי לזכור, ומה אנחנו שוכחים לשכוח? מה יכולה האמנות לדמיין ביחס להיבטים ההרסניים של שכחה כמחיקה, וביחס לכוח החיובי של שכחה לקראת מציאות אחרת?

לאן תוביל אותנו המחשבה על ש-יכרון וזכ-חה?

re-get | for-mind

הגיליון המיוחד מתקיים בציר כפול: זיכרון ושכחה. כאשר המחיקה לעולם לא תהיה שלמה, ומחילה היא בלתי אפשרית, מה יכולה שכחה קולקטיבית להציע?

בין שכחה לזיכרון

דמיין לעצמך, קורא.ת יקר.ה, שאת.ה מתעורר.ת כל בוקר ללא כל זיכרון של אלה שמסביבך. החקירות הספרותיות של אמיר נסאר מתפתלות בין זכרונו הטוטלי של פונס הזכרן מסיפורו של בורחס ובין השכחה המוחלטת כתוצאה מצלילה אל נהר לת'ה שבעולם התחתון. האם חיים שבהם דבר לא נשכח הם ראויים למחייה?

אדמות, ערים ובתים נשכחים: מקומיות וגלובליות בטורקיה

מאט הנסון בסקירה של תכניות אמנות מקיץ 2024 ברחבי טורקיה: פסטיבל קפדוקס, הביאנלה של מרדין וחלל האמנות אלדם באסקישהיר. הנסון מתעכב על נישול היסטורי ותביעת אדמות, על תיירות האמנות הגלובאלית למול מקומיות, ועל תביעה מחדש של החופש לשכוח, תוך היאחזות בזיכרון ובזהות.

מאמצים לשכוח: חוסנם של הבדואים וקיימות במדבר אל מול פיסול קולוניאליסטי עכשווי של ישראל

ערימות גדולות של פסולת שנותרו לאחר מעשי הרס ועקירה בכובה נראים כמו גלגולים זמניים ומונומנטליים של "פיסול קולוניאליסטי עכשווי". הם בולטים בניגוד מוחלט לבנייה הקלה והרב-תכליתית שבה משתמשים הבדואים, אותה הם מבקשים להחליף, וכסמל מוחשי של מעשה האלימות של מחיקה וכליאה. קולקטיב Common View לומד מהסתגלותם וחוסנם של הבדואים בנגב/נقب לעבר עתידים אלטרנטיביים ושוויוניים.

 

למתוח את הגבול

שלוש גולגלות: הלא מדברת, הלא שומעת, הלא רואה. על מצחן חקוקות שנים: 1948, 2024, 1967. הן עוטות פאות: מפות בריטיות של פלסטין המנדטורית, שעודכנו בעברית אחרי הקמת מדינת ישראל. ביניהן להבת אש מיתמרת לשמיים.

הרוס

הכיתוב "Zerstört" (הרוס, בגרמנית) חקוק ברצפת הבטון. שירה וקסמן מנסה להעלים אותו, לשווא. המילה "ort" (מקום), והמילה "stört" (מפריע) ממשיכות להיראות. ההרוס נשאר נוכח.

חפקולביץ: שיחה בין ויקטוריה חפץ וקתה קולביץ

ויקטוריה חפץ טוענת שבשיח על קתה קולביץ, הפחד של האמנית מהמוות, מהשכול, מהאין - נשכח. האם שיכחה היא מחיקה? כמו הילד שנאחז באם הנאבקת במוות אצל קולביץ, חפץ נאחזת בעצמה ברישומיה. עם זאת, היא אומרת, עבור בנייה מחדש של הווה ועתיד, עבור שינוי - חייבים לשחרר.

זיכרון עזתי לשכחה: התבוננות בספרו של מחמוד דרוויש "זכר לשכחה" בצל המלחמה

עבור מחמוד דרוויש, לצד היותו של הזיכרון כלי התנגדות להכחדה, הוא גם מוות סמלי של זהות והיסטוריה. הוא כופה סוג של קיפאון והיסחפות בכאב ישן, כאשר האדם נלכד במעגל של עצב על אובדן העבר. בקריאתו את ״זכר לשכחה״, ראא׳ד אבו סעאדה שואל, כעזתי, על תפקיד הזיכרון במאבק הפלסטיני המתמשך ובזהות הישראלית הקולקטיבית.

 

זיכרון קולקטיבי פלסטיני: מְכֻוָּן-הווה ונשכח

עבור פלסטינים החיים בפלסטין ההיסטורית ועבור אלו המכונים "פליטים פלסטינים", הנכבה של 1948 מעולם לא הסתיימה. זיכרון זה מעצב את הזהות הפלסטינית, אך האם מדובר דווקא בחוסר נרטיב שקיים כבר עשרות שנים? נור סעיד מנתחת גורמים המעכבים את החברה הפלסטינית מלהשקיע באמנויות, תוך הדגשת חשיבות הסיפור והתיעוד של חוויה לאומית אל מול שכחה.