האמנות של סמאח שחאדה פועלת לא רק בתוך ההיסטוריה, אלא אל מולה, לא כהתנגדות חזיתית, אלא כהצעה לפעולה אחרת. בקו מדויק ובשפה חזותית מצומצמת, סמאח שחאדה מציבה את הגוף הנשי הפלסטיני כמרחב טעון של זיכרון, שבר והתבוננות. הגוף ביצירתה אינו ייצוג סגור אלא תנועה מתמשכת, שקטה אך נוכחת, החושפת את השאלות שתעייצוג אינו מסוגל לפתור.
למרות הבחילה שעוררה בה המחשבה על כלכלת המלחמה, מיכל ב. רון כותבת מנקודת מבט זו על תערוכות הקיץ בברלין. תערוכותיהן של יוקו אונו ושל ליג'יה קלארק הציעו דרכים הופכיות להשתתף בעבודת אמנות, אחת מהן לא שונה מסימון לייק. ובכן, האם סימון לייק יכול לסיים מלחמה? או שהלייק דווקא ניזון ממנה?
בין השנים 2017 ו-2020 נכלאה האמנית הכורדית פאטוש אירוון בדיארבקיר, בשל השתתפות בהפגנות נגד אלימות המדינה ואי-שוויון מגדרי. בחשכת תאה בכלא היא עבדה עם החומר המעניק צורה לפרקטיקה האמנותית שלה: שיערה שלה עצמה.
במאמר זה, הגוף הפלסטיני נבחן לא כיישות פיזית בלבד, אלא כמשטח סימבולי דרכו משודרות פרקטיקות של שליטה ונכתבות מחדש מערכות של סכסוך. מהמגרש אל התמונה, מהדיכוי אל ההתנגדות -המאמר עוקב אחר האופן שבו הגוף נרדף, נצרך, ומיוצג מחדש, תוך עיון באפשרות להשיב לו משמעות וריבונות מתוך המרחב החזותי עצמו.
בסדרת התצלומים "המאסטרים הגדולים" של ראידה סעאדה, האמנית מתריסה נגד ארבעה ציורים מערביים ידועים. עאידה נסראללה כותבת על עבודותיה של אחת האמניות הפלסטיניות המעניינות ביותר, ומתווה את הדרך שבה סעאדה יוצרת מרחב לעצמה כאמנית וכאישה פלסטינית שמשמיעה את מחאותיה הפוליטיות.
בסגנון כתיבה מאוד אישי, ליז רוזנפלד כותב.ת ביומנו.ה על מערכות יחסים ואזכרות, מחלות ואהבה ועל הגוף הקווירי וחווית השינוי.
בתערוכה הקבוצתית "Constelação Clarice" (קונסטלציית קלריס) ממוקמים לראשונה כתביה של קלריס ליספקטור בתוך סצנת האמנות של זמנה. האנה ברוקמולר סוקרת את התערוכה ב-IMS פאוליסטה בסאו פאולו, שם מצאה את הביצה שהיא נקודת ההתחלה.
לפני שהגיעה למוזיאון תל אביב לאמנות, הרטרוספקטיבה של יאיוי קוסאמה הוצגה בגרופיוס באו שבברלין. מיכל ב. רון ביקרה בתערוכה הברלינאית והיא משתפת כאן את מחשבותיה על השתקפות, שחזור, היסטוריה של האמנות ומכתבי התנגדות לאפרטהייד.
האמנית שאשא דותן אצרה לאחרונה תערוכה וירטואלית ובה עבודות שעוסקות בתחושת הזרות של מהגרים, שהיא עצמה ביניהם. חגי אולריך שוחח איתה על התערוכה ועל עבודותיה, בהן היא שטה בסירת קנו בסלון, מזמינה חשפן לדירת מגורים, ומקימה מיצב-אוהל ומארחת בו עבודות של נשים מהגרות.
בפרק השני של הפודקסט בנושאים שבין רוח לתרבות, איתן בן משה משוחח עם מיה דונסקי, רקדנית בוטו, כוריאוגרפית וציירת, אודות מחול הנשמה האוונגרדי היפני ועקרונותיו כפי שהם באים לידי ביטוי גם בחיים היומיומיים.
