12 באפריל, 2022
רשימת מטלות:
יום הולדת 79 לאבא / להתקשר אליו אחרי סיבוב הכימותרפיה הראשון / לשלוח פרחים ו/או DVD של היצ'קוק
אוון מגיע מברלין / לתאם איתו
זריקת טסטו ב-10:00
מכון כושר ב-11:00
חזרת קשירה בתלייה ב-14:00 / לאכול ארוחת צהריים ב-12:30
לבטל מפגש סקס ב-22:00
ופשוט לזכור: היום הכול קשה. ככה זה בימים מסויימים.
12 במאי, 2022
"את.ה נראה.ית שונה", אמרה ג'ואן בטון רגיש שנשמע כאילו היא מפנה שברי זכוכית שלא השגחתי בהם כשאני צועד.ת יחפ.ה ברחוב. "את.ה נראה.ית טוב... שונה."
"כן, זה באמת קורה", עניתי בביישנות, כשאני מסב.ה עיני ממסך המחשב. "אני לא יודע.ת עד כמה אפשר באמת לראות... את השינויים דרך המצלמה, אבל זה אינטנסיבי וגם לא אינטנסיבי. זה מוזר שבחיי היום-יום שלי אנשים לא באמת שמים לב לשינויים. אבל אני כן... אני מרגיש.ה אותם יותר משאני רואה אותם."
"הפנים שלך שונים. את.ה דומה יותר לאביך כאיש צעיר. יש לך את פאות הלחיים שלו."
ואבי מצטרף: "גם אני נראה שונה. איך זה שלא ציינת כמה שונה אני נראה? כל שערי נשר."
" כמובן ששמתי לב ששערך נשר, אבא. אבל בשבילי אתה נראה כמו אתה עצמך".
"טוב... זה הלם עבורי. מעולם לא דמיינתי את עצמי רזה כל כך, וקירח. הורדתי 7.5 קילו בפחות משבועיים."
"אני מבינ.ה, במידה מסויימת. מה שאני מתכוונ.ת לומר, אבא, זה שאני מביט.ה בראי ורואה את עצמי ואת לא עצמי וגם צד של עצמי שמעולם לא ידעתי שאני צריכ.ה לראות... אם זה נשמע הגיוני."
"לי בהחלט לא היה צורך אף פעם לראות את הצורה הנוכחית שלי," הוא עונה.
"אבא, אני מבינ.ה. אפילו ששנינו עוברים חוויות שונות לגמרי. זה קשה לעשות שינוי בשלב מאוחר של החיים, ולשנינו אין שום מושג איך הדברים יתגלגלו, מהי נקודת הסוף... אבל אני חושב.ת שיש לנו אותה מטרה. שנינו רוצים לחיות חיים ארוכים ככל האפשר בגופים שתומכים בנו, ולא בגופים שפועלים נגדנו."
12 ביוני, 2022
אתמול בלילה חלמתי שאני קשור.ה, עירומ.ה, מחכה שמישהו יעלה עלי. לפני היה ראי, מהרצפה ועד התקרה. על הראי היה כתוב בטוש שחור: "אבא'לה, הייה סבלני". בהיתי בהשתקפותי, "וואו, הכול קרה כל כך מהר", חשבתי לעצמי. היה לי זקן מלא, חזה שעיר, פטמות קשות. הדגדגן שלי היה גדול וזקור, והכוס שלי היה פתוח לרווחה. יכולתי לחוש את האוויר חולף על פני גופי. חשתי תחושת הקלה מנותקת, בצורה של קבלה רגועה. האם כך אמור להרגיש טסטוסטרון? "חשבתי שמעולם לא הייתה לי מטרה", אמרתי להשתקפות שלי, "האם זו המטרה?" בדרך כלל, אני למעלה. אני זו.ה שגורמ.ת לכנוע.ה להתחנן ולהמתין לי, לאבא'לה שיבוא ויפרק אותם, שייתן להם רשות. אבל הפעם זו.ה אני. "זה די ברור, לא? קליקה שכזו", אני אומר.ת להשתקפות. "אני מניח.ה שלא ציפיתי... לזה." ואיכשהו, אני ממשיכ.ה לשקוע לתוך תחושה של הקלה עמוקה, ואני יודע.ת שכל שעלי לעשות הוא לחכות. אין לי מושג מה היה עתיד לבוא, או אם מישהו עמד להגיע. אבל הרגשתי שאני יכול.ה להישאר שם לתמיד.
11 ביולי, 2022
אן (An) ואני עושות.ים את המסע לחוף הקווירי בליסבון. אנו נוסעות.ים שעה במכונית עד קצהו של כביש ארוך וצר, הולכות.ים לאורך פסי רכבת ישנים מכוסים בחול, וחוצות.ים דיונות. "זה נראה כאילו שאנחנו נמצאות.ים בסט של סרט פורנו משנות השבעים, כמו Sex Garage או LA Plays Itself, אני אומר.ת בקול צרוד ומחומם מדי. "זה כאילו אנחנו בשומקום ובכל מקום בבת אחת." אני מתחיל.ה להבחין בגברים שהשמש נשקה להם, מחכים זה לזה בצל עשבי החוף ועצים נמוכים. על החוף, בתוך ערפל מסומם, אני מעלה זכרונות. אני מדבר.ת על דן ועל תומס. אינני יודע.ת למה, אבל מחשבותי נודדות לעברם. "הם תמיד ידעו לפני", אמרתי. "הם ראו את הדוב שבי על קו האופק." "את.ה מדבר.ת עליהם די הרבה", אן עונה. הדובים שלי. קלטתי שלא דיברתי איתם שנים... בוודאי מאז המגפה. רק כמה הודעות מדי פעם, ברשתות החברתיות. אבל לא הייתה ממש יצירת קשר. "אני אפילו לא יודע.ת אם הם יודעים שאני לוקח.ת T'", אמרתי. "זה מטורף." הטלפון שלי מסמן הודעת טקסט. אבא אושפז עקב עוד זיהום שקשור לכימותרפיה. אני מרימ.ה מבט אל אן. “אני חייב.ת להתקשר לאבי. סליחה, הייתי מסטול.ית ונאמתי במשך שעות. דן נהג לומר שאני נהייה.ת 'קאתי פטפוטי' (Chatty Cathy) כשאני מעשנ.ת גראס. מה זה בכלל Chatty Cathy?" אחר כך בדקתי: Chatty Cathy הייתה בובה מדברת עם חוט משיכה, מבין הראשונות שיוצרו בארה"ב בשנות השישים של המאה הקודמת. נזכרתי שהיתה לי בובה כזאת כשהייתי ילד.ה קטנ.ה, שהייתה של אמי. כשהחוט נמשך, הבובה הייתה אומרת "אני אוהבת אותך", "נפצעתי", "קחי אותי איתך".
12 ביולי, 2022
אן ואני ברכבת מליסבון לפורטו. הודעת מתומס קופצת לי:
תומס: "הי מותק, עבר הרבה זמן. אני מצטער על ההודעה העצובה הזאת, אבל לדן היה סרטן בלבלב וזה התפשט לכבד שלו. הוא בבית החולים עכשיו, עם סיבוכים, אבל אני מקווה לקחת אותו הביתה בקרוב. חשבתי שכדאי שתדע.י. אני אוהב אותך."
אני: "זה נראה כאילו שהרגשת אותי חושב.ת ומדבר.ת עליך ועל דן, אתמול כשהיינו בים, ובכלל הרבה בזמן האחרון. אני שונא.ת את זה שזמנים קשים מקרבים אנשים, ואני אסיר.ת תודה שיצרת קשר. תודה! גם אני אוהב.ת אותך."
16 באוגוסט, 2022
אני יושב.ת עם אבא ועם ג'ואן, ברחוב מול הדירה שלהם, ברציפים הישנים של הצד המערבי (Old West Side Piers), שפעם היו איזור בילוי קווירי תוסס, ועכשיו הפכו למכוני כושר וגינות פעילות גופנית למשפחות. "שם היה הבאר הוותיק רמרוד (Ramrod)", ג'ואן מציינת, "חשבתי שתתעניינ.י בזה". בביקור הזה, הצלחתי לשבת בחוץ עם אבי בערך 30 דקות ביום, עטויי מסכות ומרוחקים. הוא נעזר במקל הליכה עכשיו. הוא רזה, מאוד רזה. אנחנו משוחחים על אמנות ועל פוליטיקה, על האכזבה שלו מהדמוקרטיה. אני מספר.ת להם בשקט שדן נפטר ושאני חווה מחסום כתיבה בקשר למה שאומר בטקס הזיכרון שלו. "ספר.י את סיפור פגישתכם הראשונה," אבא אומר. "אנשים אוהבים לשמוע את זה."
17 באוגוסט, 2022
אן מחכה בסבלנות בזמן שאני כותב.ת לעצמי זכרונות מדן. או עומדות.ים לנסוע לבלות את היום בפארק ריס, חוף הקווירים.ות של ניו יורק:
הפעם הראשונה בה פגשתי את דן הייתה במצעד הגאווה של שטוקהולם בסביבות שנת 2010. אחרי שדיברנו בפנל עם תומס על האירוטיקה של שמנות בגופים קוויריים, הלכנו למסיבה מאוחרת. "זה בעלי, דן", תומס הציג אותו בגאווה ואז השאיר אותנו לבד. דן הסביר שהוא רק עכשיו עבר לברלין מסן פרנסיסקו, ושהוא ממש רצה לפגוש לסבית קווירית. הסצנה הקווירית בברלין היא כל כך מופרדת, ונמאס לו לגמרי מגברים שהם סיס-גיי ומתצוגות הגבריות שלהם. דיברנו על חיבתנו לרכילות ולסמואל דלייני (Delany). ממש רצינו לחזור לברלין ולהיות מעורבים זה בחיי זה.ו. תומס השיכור והעליז התקרב, חיבק אותנו ואמר: "רוצים לבוא אלי לשלישיה?" לעולם לא אשכח עד כמה חשתי נראה.ית באותו רגע. הדובים הלוהטים האלה ראו בי אחד.ת מהם. דן ענה, עם הקסם העוקצני אך האוהב המוכר שלו: "אנחנו לא הולכים לעשות אורגיה בבית אמך, ובמיוחד לא כשהיא נמצאת שם."
20 באוגוסט, 2022
"חכה רגע, אבא." רק רציתי לצלם תמונה זריזה. צילמתי את המסדרונות הריקים ואת נופי ניו יורק העצומים שנשקפו מבעד לחלונות מחלקת האונקולוגיה בקומה ה-14 של בית החולים הפרסביטריאני של ניו יורק. אבא עייף. אומרים שכנראה יש לו זיהום בריאות. יש לו קצת חום והוא אושפז אתמול בלילה להסתכלות. נשימתו כבדה. אבל הוא מתעקש להתהלך ליד תחנת האחיות. "אני לא רוצה לעזוב מחר. זה מוזר לי", אני אומר.ת. "אני מבין, ליז, אבל את.ה צריכ.ה לחיות את חייך", הוא אומר, "וכשתחזור.רי, אני מקווה שנוכל שוב להתחבק ולגעת ולאכול ולצחוק ביחד". אני עוצר.ת כדי לצלם עוד תמונה. "אני מצטער.ת, אבא... תישאר כך עכשיו." "זה בסדר", הוא אומר, בקוצר נשימה. "הבנתי, יש לך חזון!"