נתקלתי בכותרות של ספרים שנעדרה מהן נשמתך, סלמה!
כמי שמחזיקה בחול, כתיבה למען האמת, אלצהיימר ועצי הזית של הרחובות. חשתי נקיפות מצפון, וחזרתי לספר לוחם האור.
אני נשבעת לך, סלמה, שקראתי את ההקדמה יותר מעשר פעמים. כל יום, הילד חזר לאותו חוף. בכול קריאה.
התנודדתי בין הפגנות והרוגע והדיוקנאות העצמיים והנאיביות במידת מה. חיפשתי בפני אנשים את הבוגדת, בזמן שהכינוי הזה הכעיס אותי מאוד. כי אני חוזרת עליו בלבי, בוגד, לא בוגדת.
כעבור חצי שנה;
ברחובות העולם הגדול מתחת לאדמה, היכן שאין קליטה, אני מוצאת את עצמי מתמודדת עם שאלות שאינן רלוונטיות לאמת.
מה הקשר בין ירוק לאפור?
איך אני רואה שהאפור הוא הצבע האהוב עליי, בזמן שהוא הכי שנוא עליי.
רציתי לברוח, וצרחות של ילדה עלומת שם עצרו אותי, הרמתי את ראשי לשמיים ואמרתי, הייתכן שאבא לא ימצא לבתו שם?
סלמה, אני שומרת בזיכרון של הטלפון הנייד ספר בודד שיצא לאור לאחרונה בשם "רעב", מאת הסופרת רוקסן גיי, אותו אני קוראת בכל פעם שאני ממש רעבה.
הרעב שונה כמעט לחלוטין מהשמות הרגילים שלו, אנחנו גוועים ברעב כשמישהו נוטש אותנו, ואנחנו גוועים ברעב כשאנחנו מפחדים, וכשאנחנו נתקלים בזיכרון מסוים.
אני נמנעת מלחשוב על העניינים המורכבים האלה, אני מתפלאת על תקופת האביב כאילו אני מבחינה בו לראשונה, וכמעט מאמינה שאין לנו צורך בדבר מלבד פרחים.
.
לכל הטורים