מיטה שאינה דומה לי

 

סלמא רוקדת

סלמא מאוהבת

סלמא הקטנה אינה מודעת לאובדן

יודעת שיש לה חברות יפות

ואופניים מכוערים

שעם זאת אהובים עליה

 

סלמא גדלה

רואה את האובדן במו עיניה

עד שהריקוד כמעט מתפוגג מחייה

שירים מתחלפים

ציפורים שאהבה עוזבות

שנים חכתה להן עד שהשכילה להבין שלא תחזרנה

 

סלמא חולפת על פניי

מבלי לומר שלום

אחרי ששנתיים ישבתי מול עיניה!

והנה דומה לי כי סלמא הופכת לציפור

כדי לעזוב...

גם היא השתנתה לפני המעבר לציפור

פתאום הייתה קרובה לחתולים

אהבה לצפות בהם, לקרוא להם, להאכילם!

היא, שרבות הצהירה "שונאת חתולים",

היו לה הצהרות מחוץ לשגרה

בדידות זה רעל,

צרחה.

 

על המעבר של סלמא ממיטה למיטה:

"הייתה מיטה זרה שהכילה מעט שלווה וילדות,

אבל אינה דומה לי

אינה דומה לתווי פני אמי

אין בי תחושת הרצון העז לשכב עליה שנית.

מיטה יפה, כבגדי סלמא הקטנה וצבעיהם החדשים

בתוך חדר יפה בפסגת הכרמל בסתיו האחרון.

אך מרוב געגועיי אליה פתחתי צוהר של זיכרונות, לכן היה עליי לסבול את האבק שנדבק בין

החלון לבין ההצטברות של שחזור הנעדרים עמוק בתוכי".

 סלמא ומכתבה האחרון לאביה המת:

"אני מתהפכת הרבה, אבא

חושבת על החיים והמוות השזורים יחד

על צמותיי השזורות הארוכות

שאינני מבינה עד היום למה גזרתי אותן.

 

לעוף אל השמיים לא אומר שלא תפלי

איך האובדן מפקיע מאיתנו כל הדברים

אותם רצינו יום אחד בעוצמה?

מה באשר לשלווה המתקרבת לדממה

איך הבדיות כובשות את הגוף לפני הנפש

ומה באשר לנדודי-שינה?

 

"לחוטב לב של יונת בר"

משפט זה העסיקני מאז ומתמיד

איך המציאות מציאותית עד כדי כך?

אני מהרהרת וכוחותיי אפסו מלשלוח מכתב נוסף לסלמא.

פעם הצעצועים היו מפלט מדאגות

לעבר זיכרונות יפים

כמו הפסד במשחק "מחניים"

אך היום ההפסדים מאוד כבדים

והם גדלים איתנו,

בדיוק כמו שנות חיינו.