פואד אגבאריה נולד בכפר מוסמוס שליד אום אל-פחם בשנת 1981. הוא בעל תואר ראשון מאקדמיית בצלאל בירושלים משנת 2004 ותואר שני מאוניברסיטת חיפה משנת 2014, ונחשב לאחד האמנים של הדור שעסוקים ללא הרף בהגדרה מחדש של מה זה אומר להיות פלסטיני. בעבודתו הוא מכניס את הצופים אל הזיכרון של המקום ואל המרחב הביתי במציאות הפלסטינית ומעגליה האינטימיים. אגבאריה יוצר הרמוניה בין מרכיבי מציאות זו, והופך אותה לחדה, רחבה ומגוונת, ובכך הוא תוקע יתד באדמת הזהות הפשוטה-מורכבת שלו.

זיאד חמוד: זיכרון ומקום הם שני מתווים שסוגרים את מעגל היצירה האמנותית שלך ואת צורות הביטוי שלך באמצעותה. ספר לי על הרגע שבו התגבשה אצלך מודעות לכך ועל האופן שבו המתווים האלה חדרו ליצירה שלך?

פואד אגבאריה: חלק מהיצירה האמנותית שלי מתמקד בתיעוד הזיכרון של המקום, במיוחד את הכפר מוסמוס, בו נולדתי וגדלתי, וממנו ינקתי את השראתי: מעולם הילדות בין גפנים וקקטוסים, הבית הישן, ריח התימין, שדות הבקיה, הזיכרונות החולפים מסבי וסבתי, עדרי הפרות והכבשים ומטעי הזיתים בעונת המסיק.

بقايا من صبر اللجون 2010-2012 الوان زيتية على قماش 120-160.jpg

שאריות של קקטוס מכפר לג'ון, 2010-2012, צבעי שמן על בד, 120X160، באדיבות האמן

صورة ذاتية 2016 الوان زيتية على قماش 120-160.jpg

דיוקן עצמי, 2016, צבעי שמן על בד, 120X160، באדיבות האמן

נולדתי למשפחה צנועה בכפר מוסמוס, בשנת 1981. אבי עבד כמורה לשפה העברית, ואמי עבדה כעקרת בית והייתה בעלת אופי תרבותי יוצא דופן. החינוך שקיבלתי מהם נע בין קשיחות לרכות. ייחודיותה של משפחתי טמונה בקשרים החזקים שהתפתחו בין בני המשפחה. הם הרעיפו עליי חסד ונדיבות, מה שהוליד בי נוסטלגיה קבועה ותשוקה למפגשים משפחתיים. במפגשים אלו, בלילות החורף הקרים, סבי וסבתי נהגו לספר לי סיפורים, הקיפו אותי בחום ונטעו בי את זרעי הנוסטלגיה.

מצב זה של רכות וקשיחות בו-זמנית יצר בתוכי כמה עולמות – אישיות של צעיר מחויב לגבולות ברורים ומתמיד בלימודים לאור החינוך שקיבל, ואישיות שאין לה גבולות - נועזת וחוקרת.

המפגש שלי עם הסביבה היה קרוב, הדוק ודחוס מבחינה גיאוגרפית - האדמה והמקום. אל-רוחה ואל-לג'ון יכולים להעיד על צעדי רגלי במעידותיהם וביציבותם. רוב היצירות שלי שואבות השראה מהחיים הכפריים, ומתעדות אהבה אל המקום שהקיף אותי. הרי ציור אחד שמתאר נוף פנורמי יכול לקחת אותנו להרים שחוצים רחובות או עמקים. זה הציור האימפרסיוניסטי שאני שואב מדמיוני, לאחר שנחרת בזיכרון. השקפה הוליסטית זו נושאת את רוח הרי אל-רוחה או עמק לג'ון, או אפילו את אותם שדות נידחים שפעם שוטטתי בין הקימורים והסיבובים שלהם כילד סקרן וכצעיר הרפתקן.

בילדותי נהגתי לבלות לבד, ולפעמים התלוויתי למשפחה שלי. בשני המקרים הייתי ער לרחשי הטבע ולזמזומי היקום, אלה שנפלטו מכאן ומשם. רעדתי לפעמים מהפחד שאחז בי, אבל כוח פנימי השתלט עלי ודחף אותי להמשיך. הרוח הקלה הנושבת על קירות ביתי בלג'ון, היציאות בבוקר ללקט פירות, טיפות הטל הרכות, הקוצים שדקרו את כל גופי, תותי הבר, הגפנים, התאנים, הרימונים, כולם יצרו יחד תמונת מציאות שלמה של המקום שהיה. מאז התעוררו בי שאלות רבות לגבי התפתחותו של המקום שהתהווה.

הקווים והצבעים של ההרים והעמקים מהעבר השתרשו עמוק בזיכרון שלי והניעו אותי לצייר דיוקן אישי רווי באותם צבעים. בדיוקן הזה יש מסר מצועף המעיד על הגזמה במיזוג בין אדם למקום כיחידה אחת בלתי ניתנת לחלוקה. במבט ראשון, הדיוקן נראה חסר קשר לשאר העבודות המוצגות, אך ציור דיוקנאות אינו נעצר בפני השטח ואינו מסתפק במשמעות חיצונית חד-משמעית, אלא חורג ממנה, נכנס עמוק לתוכה. עומק ההצעות, ההפניות וריבוי ההשלכות והאינדיקציות דורש פיענוח של העבודה, ולא הסתכלות בלבד.

ז.ח: איך ראית מילדות את דרכה של האמנות, מתי פרצת כאמן, וכיצד נוצרה המודעות שלך לקשר העמוק בין יצירתך לבין סלילת הדרך לזהות שלך ולמאבקיה דרך האמנות?

פ.א.: השפה הויזואלית שבה אני מתבטא, התלויה בזיכרון, היא למעשה שפה שדרכה אני כותב - בדרכי שלי - את הזיכרונות שלי, כך שהדיוקן העצמי מופיע כרוח רפאים על קיר ההווה, כעד לזמן עבר.

החשיפה שלי לעולם הרישום הייתה תוצאה של ציור שאבי נהג לצייר לי ולאחיי פעם אחרי פעם. הוא צייר יונה הנושאת ענף זית - ציור שחזר על עצמו בצורה מושלמת עד שזה הפך לאחד הטקסים של המפגשים שלנו עם אבא שלי ועם הסביבה המשפחתית.

התחלתי לחקות אותו, מה שהביא לאוסף גדול של רישומים שעשה אותי למקור גאווה עבור משפחתי וחבריי. בכל ביקור אצל חברי המשפחה רצו שאראה להם את הציורים שלי. המצב הזה דחף אותי להיות פרודוקטיבי. קיבלתי תמיכה כלכלית ונפשית מהוריי, כך שהיה לי כל מה שהייתי צריך כדי לממש את הכישרון שלי במלואו.

החשיפה שלי לעולם האמנות ויכולות הציור שלי התפתחו לאחר שהתחלתי ללמוד בסטודיו של האמן פריד אבו שקרה, שסיפק לי תמיכה טכנית ואינטלקטואלית. התחלתי לבקר בגלריות ובמוזיאונים בגיל צעיר ועולם האמנות הופיע בבירור באופק שלי.

ההחלטה ללמוד אמנות באקדמיה גררה בלבול רב ומאבק להגשמת חלום, או הגשמת מציאות, בעקבות התפישה הרווחת בחברה שממנה אני מגיע את עולם האמנות כשולי ובגלל החשש מעתיד כלכלי לא ברור.

כשהצטרפתי לבצלאל, האישיות הפוליטית שלי לא הייתה מספיק בשלה. מעולם לא הייתה לי הזדמנות להתעמת ישירות עם העולם הזה. הסכסוך הפלסטיני-ישראלי צף ובער, אבל הגלובליזציה ששינתה את פני העולם עוד הייתה בחיתוליה - ידעתי ולא ידעתי בו-בזמן, ונחשפתי לקטעים מרחפים במהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו.

לא היה לי קל להשתחרר מסביבת הדגירה מלאת הזיכרונות שלי ולעבור בגיל 18 לגור בירושלים שופעת המציאות. בשנים ההן התעוררו מצבים רבים שחידדו דברים באישיות שלי וחוללו שינוי באישיות שהחלה לערב עולמות חדשים בהוויה שלי. אז התחלתי לחפש בין אותם עולמות - האישיים, החברתיים והפוליטיים - את המפגש הישיר הזה עם הצד השני של הסכסוך.

במהלך הלימודים בבצלאל עסקתי בפירוק והרכבה מחדש, תוך אימוץ עקרון ה"לכלוך וניקוי" כגישה, שכן בילדותי נהגתי לפרק צעצועים ולהרכיב אותם מחדש. רציתי למחוק את הפיח מהפנים המכוערות, ולחשוף בצורה דיאלקטית את הפרדוקס והקוטביות בין כיעור ליופי, ובין שחור ללבן צח. במהלך התקופה ההיא, הייתה לי מוטיבציה להחיות את אמנות הדפוס הדקורטיבי ולעצב אותה לעצמי מחדש באמצעות רישום בפחם, בעופרת ובליתוגרפיות. ניסיתי לחדש ולשלב בין הסמלים התרבותיים האיסלאמיים שאיתם גדלתי לבין הזרמים החדשים באמנות שאליהם התוודעתי לאורך השנים, לתאר את הדיכוטומיה של הכיעור והיופי ולהציע פתרונות לניגוד ביניהם.

ז.ח: אבל פנית לחיים אחרים, ירדת מהעולם התיאורטי לעולם האמיתי. איך בעצם התרחש תהליך החקירה של לב המקום וסמליו ולאן הלכת באמירה האמנותית שלך עם הנתונים הללו?

פ.א.: לאחר סיום הלימודים בחרתי לחזור להתגורר באום אל-פחם ולהתפרנס כמורה לנהיגה. הבחירה הזו יצרה עבורי שני מסלולי חיים מקבילים: החיים ה"אמיתיים" והחיים האמנותיים. התקופה הזו ייצגה עבורי פער בין שגרת היום-יום המשמימה לבין חיי הזוהרים כיוצר, ולכן ניסיתי להיאחז במקורות ההשראה כדי לא לסטות ממסלול האמנות, ומהרעיון להוביל את הצופים אל העבר שלי, ואל אותם סצנות ונופים מילדותי בכפר מוסמוס. ניסיתי לבחון מחדש את גבולות המקום ואת המאפיינים שלו, אך הפעם כאדם בוגר, שצבר מודעות חברתית ופוליטית, הרחק מהנאיביות של הילדות. גיליתי את הסמליות של הצבר; סמל להישרדות! גם במקומות הנטושים ובכפרים העקורים, הצבר נשאר איתן כנקודת ציון מוצקה, שמעידה על קיומם של מי שעמדו תחת קומתו הקוצנית.

بقاء-2018 الوان زيتية على قماش 170-240.jpg

נשארים, 2016, צבעי שמן על בד, 170X240، באדיבות האמן

ז.ח.: צמח הצבר קיבל תפנית סמנטית באמנות הפלסטינית. איך היית מתאר את מערכת היחסים שלך איתו ברמה הפוליטית והזהותית המקומית?

פ.א.: הצבר מופיע ביצירתי הגדולה והענפה ביותר, מעוטר ברקמה צבעונית זוהרת המעוררת תקווה ואופטימיות ומדגישה - במובנים רבים - את אופיו המחזורי והבלתי ניתן להריסה. ציירתי אותו כקיר או כציור קיר קוצי, אבל לא שכחתי להעמיס עליו פירות שיש בהם זיכרון מתוק. עבורי, לפעמים הצבר מייצג עולם כמעט שלם, עם העלים והפירות השופעים שלו, ולפעמים הוא נראה פחות חי ויותר מקוטע, ומייצג חורבן. אבל ההרס שלו הוא זמני וחולף. תוך כדי התפוררותו, הצבר עולה וגדל שוב, גם אם החלק העליון שלו נכרת.

نسيج وشقوق 2018 120-140 الوان زيتية على قماش.jpg

אריג וסדקים, 2018, שמן על בד, 120X140، באדיבות האמן

בשלב מתקדם של היצירה עסקתי בצברים מנקודת מבט אחרת. נקודת המבט של ההתפוררות, כסימן להתפוררות החברה הערבית-פלסטינית שאליה אני שייך. התחלתי למלא את החלל הלבן בדוגמה של עלי צבר הרוסים בגווני צהוב ופסים של חום. זו אינדיקציה צבעונית להיעדר מסה קוהרנטית שלא ניתן לתפוש. ביצירות אחרות, יש השטחה גרפית מעוטרת לסצנה שרודפת אותי מילדות, כשדחפורים הרסו ורמסו את הצבר. זהו ביטוי של כאב וקינה על המקום שנקם בו "חוטב העצים". בלב הניסיון לשחזר את הסצנה הזו החקוקה בזיכרוני מתגלמת ביקורת ומחאה על מדיניות פוליטית גסה, שמסכלת את האפשרות של בנייה מחדש.

הסבל והכאב שבאים לידי ביטוי בעבודותיי האחרונות קשורים למשבר המעמד והזהות הגדול של הערבים בישראל. ההשתקפות הביקורתית מסירה את שאר הצבעים ומצמצמת אותם לגווני צהוב וחום, והדמויות בהן אני עוסק מכוסות בהפשטה רבה. בעבודה שלי מחסום אני מצייר חייל מכוון אקדח לעבר פלסטיני ומצווה עליו להתפשט. הציור הזה הוא עדות לחוויה אישית שחוויתי כשלמדתי בבצלאל והתגוררתי בפרברי ירושלים, שם נאלצתי לעבור מדי יום מחסומים ביטחוניים.

نسيج وشقوق 2018 الوان زيتية على قماش 140-100 (2).jpg

מרקם וסדקים, 2018, שמן על בד, 120X140، באדיבות האמן

ז.ח: בעבודותיך האחרונות אתה מאמץ טכניקות חדשות של שימוש בצבע וצורה ומציג דינמיקה אחרת בהבעה האמנותית שלך. זה חידוש חשוב בעבודה שלך.

פ.א: בשנים האחרונות עבודתי החלה לשקף מחקר על אותם שינויים ונתיבים בין טכניקות סגנוניות ונקודות מוצא אינטלקטואליות. אני נע בין העולם האינטלקטואלי המוחשי לבין העולם הטכני המוחשי, מנסה למצוא ביטוי ניסיוני בתוך הצבע עצמו או אפילו מעבר לו. עבודות אלה מתאפיינות בשימוש חופשי במכחול ובקווים אופקיים ואנכיים החרוטים בסכין, כאילו הן מכילות חוטי שתי וערב. לגבי גווני האפור והשחור, הם נותנים אלמנט של תנועה ודינמיות לציור, כך שהצהוב מזמזם וקורן ושולט בשאר הגוונים, מבלי לאבד את עקביותו או לפגוע בהרמוניה שלו. הטכניקה של "תחריט בצבע" מעניקה לציור השטוח גדלות וחדות, כך שהצופה שמסתכל מקרוב יכול לדמיין שהשתמשתי בחוט ומחט, שכן הקווים החרוטים נראים כמו אריג. טכניקת גילוף זו מעלה זיכרון ילדות של גבר שמכין מטאטאי קש באמצעות חוט ומחט. אני עדיין זוכר כמה חיכיתי בכיליון עיניים ל'יוצר של מטאטאי הקש', שנהג להסתובב ליד הכפר שלנו בקביעות בעונות הקציר. חיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו אשב לידו כדי שאוכל לראות אותו מכין מטאטאים ביצירתיות ובקלילות אצבעותיו.

חפירה בצבע היא תהליך כפול החושף את פני החלל ומסתיר אותו בו זמנית. בעבודותיי החדשות, אני נוטה לבטא את הנקודות והממדים של הסבל שבהם אני חי, לרבות הממד הקולקטיבי, בביקורת עצמית ככל האפשר, כך שעבודתי האמנותית קשורה קשר הדוק לחברה שלי ולסוגיות שמעסיקות אותה.