במאמר זה, הגוף הפלסטיני נבחן לא כיישות פיזית בלבד, אלא כמשטח סימבולי דרכו משודרות פרקטיקות של שליטה ונכתבות מחדש מערכות של סכסוך. מהמגרש אל התמונה, מהדיכוי אל ההתנגדות -המאמר עוקב אחר האופן שבו הגוף נרדף, נצרך, ומיוצג מחדש, תוך עיון באפשרות להשיב לו משמעות וריבונות מתוך המרחב החזותי עצמו.
מאמר העורכת עוקב אחר הציר הכפול בו מתקיים הגיליון: זיכרון ושכחה. כאשר מחיקה לעולם לא תושלם, ומחילה לא תיתכן, מה מציעה שכחה קולקטיבית?
עבור פלסטינים החיים בפלסטין ההיסטורית ועבור אלו המכונים "פליטים פלסטינים", הנכבה של 1948 מעולם לא הסתיימה. זיכרון זה מעצב את הזהות הפלסטינית, אך האם מדובר דווקא בחוסר נרטיב שקיים כבר עשרות שנים? נור סעיד מנתחת גורמים המעכבים את החברה הפלסטינית מלהשקיע באמנויות, תוך הדגשת חשיבות הסיפור והתיעוד של חוויה לאומית אל מול שכחה.
איריס חסיד חושפת ב"מקום משלנו", פרויקט הצילום החדש שלה, את החיים, את השאלות ואת הדילמות החדשות-ישנות הנוגעות לזהות הערבית בתוך מדינת ישראל, והפעם - מנקודת מבט נשית. היא מתעדת את החיים החצויים לשניים ואת השאיפה למקום "שלישי" שיפייס בין הזהויות.
כיצד באה פלסטין לידי ביטוי באמנות העכשווית, ואיך מתמודדים כיום אמנים פלסטינים עם מושג הזיכרון ועם רעיון העבר? בעבודתה של האמנית לריסה סנסור מועלות שאלות רבות על רעיונות של קדושה, מולדת וזיכרון, באופן שמסייע להפוך אותם לאשליה. בסקירה אנליטית ובמבט ביקורתי מעמיק, החוקר חוסני אלח׳טיב שחאדה מציג תמונה רחבה של המקום, הדיאלוג, הזיכרון והקונפליקט אשר הדמויות חוות בעבודה שסנסור הציגה לאחרונה בביתן הדני בביאנלה ה-58 של ונציה.
כתיבת סקירה על ספר בנושא אפרו-פוטוריזם עבור מגזין תוהו הביאה את למא סולימאן לבחון את רעיון הפוטוריזם הערבי, שנמצא עדיין בחיתוליו. דרך עבודות של אמנים כמו לריסה סנסור, סוליימן מג'לי וקולקטיב תשוויש, בודקת סולימאן את הפוטנציאל של הפוטוריזם הערבי להפוך למרכיב מרכזי בדיון העכשוי על תרבות ערבית בכלל ותרבות פלסטינית בפרט.
