נועה גיניגר הפכה את מיצב הסאונד שלה כל אחד.ת אוהב.ת מישהו.י מתישהו (2008) לתסריט אינטראקטיבי, שבו הקורא-צופה-מאזין יכול לנוע ברפרוף משורה אחת לבאה, אבל לעולם לא לתפוש את הטקסט בשלמותו. באמצעות הטקסט הכתוב בכתב ידה של האמנית ומלווה בקולה של הזמרת פגי לי, האמנית מציעה מפגש אינטימי עם תקווה ויאוש, עם אחידות ועם האישי, באמצעות הפלטפורמה הדיגיטלית.
הדיל אבו ג'והר מציגה כאן ראייה רדוקטיבית, בפואטיקה עזה, של מצב מציאותי סוריאליסטי - יחסיו של הקולוניאליסט עם מושג הבנאליות אל מול הבושה. סלמה, הבית, הזיכרון, היקום, הקורא, הצופה הרגיל שמעומת עם הקולוניאליסט, ללא בושה עד כדי בנאליות. סוריאליזם הוא שם המשחק כאן, והמציאות נשלטת על ידי אין ספור שאלות שאינן פחות סוריאליסטיות.
מהי המשמעות של עשיית אמנות שעוסקת ברגשות אמיתיים, ומה המשמעות של הצפייה באמנות זו? מה קורה כאשר יושרה נפרדת מכנות? מרקוס ת'ור אנדרסון וחן תמיר בודקים כיצד אמנים מחדירים שוב לעבודתם רגשות ורעיונות כגון כנות, יושרה, השפלה, ופתטיות באמנות עכשווית.
כיצד נוכל לרתום את ההרעשה הבלתי פוסקת של זעזוע וחירום וסבל בעולמנו כדי להפיק אנרגיה וחוסן קולקטיבי? איך פועלים וחיים ביחד בעולם שכל הזמן מבודד ומזעזע אותנו והורס את המערכות הסביבתיות והחברתיות שבתוכן אנו חיים? האחים פוסט בודקים כיצד קשרים חברתיים מפורקים הופכים לערך, ופחם צהוב מתעל רגשות לאנרגיה.
מדוע כה רבה האכזבה סביבנו? איך אפשר להסביר אכזבה? מהו טבעה הפוליטי של האכזבה? ארטוראס טרסקינאס כותב עבור תוהו על רעיון האכזבה, בעקבות Bjaurūs jausmai, ספרו שיצא לאור לא מזמן בשיתוף עם אדומס דנוסויציוס, העוסק ברגשות מכוערים/שליליים.
