הקדמה

הגיליון הנוכחי של תוהו עוסק בגוף המחולק, המפוצל. נקודת המוצא למאמרים השונים היא שהגוף הוא גבול חי, פגיע ומשתנה, אך הוא גם אובייקט משפטי, כלכלי ופוליטי, ובעיקר – נסחר. בעידן של מלחמות מתמשכות, הגוף אינו רק נושא לאלימות או עד לה, אלא הופך לאובייקט של סחר והסדרה: יחידת ערך בתוך מערכות כלכליות, מנגנוני כוח ושיחי זכויות ומוסר. הגוף העכשווי כבר אינו חי או מת, כבר אינו מנוהל בלעדית בידי החוק או השריעה, כבר אינו שלם אלא מופע של חלקיו. הגוף מסמן את המקום שבו גבולות מיטשטשים אך גם נאכפים באלימות.

מאמרי הגיליון בוחנים כיצד אמנות, דימוי וכתיבה מתמודדים עם כלכלות מלחמה המבוססות על סחר בגופים, בזהויות ובזיכרונות. אלה קריאות ביקורתית של פרקטיקות אמנותיות, היסטוריות ועכשוויות, כמרחבים שבהם נחשפת הפוליטיקה של הגוף ושל איבריו והסירקולציה שלהם במערכות הכוח ןהשליטה הקיימות.

מיכל ב. רון בוחנת את כלכלת ההשתתפות והאהדה דרך תערוכות שראתה בברלין, ושואלת כיצד מחוות של מעורבות אמנותית ( סימון, חיתוך, קיפול או "לייק") נטמעות בכלכלות מלחמה במקום להתנגד להן.

רים ע'נאיים משוחחת עם רועי רוזן על הגוף כמשטח רישום פוליטי, דרך קעקועים ממשיים ומדומיינים, ובוחנת את המורכבות שבקשר בין דימוי לפעולה ואת האופן שבו ייצוגים אמנותיים עשויים לשאת עמם אחריות אתית.

אמיר נסאר חוזר אל קלאסיקות של צילום מלחמה ושואל על גבולות העדות והאמפתיה בעידן של הצפת דימויים, שבו הזעזוע החזותי עלול להחליף פעולה מוסרית.

מאט הנסון במאמרו על פאטוש אירווין עוקב אחר עבודותיה שבמרכזן הגוף הנשי־כורדי הנתון לפיקוח, כליאה ואלימות מדינתית. הוא מראה כיצד הפעולות האמניות שלה בפיסות ובחומרי גוף מנסחות הישרדות והתנגדות מבפנים.

סמאח שחאדה מציגה מקבץ עבודות שיחד הופכות לתערוכה דיגיטלית. בעבודתיה, הגוף הנשי הפלסטיני הוא מרחב טעון של זיכרון, של מחיקה ושל התנגדות שקטה. הרישום שלה הוא פעולה פוליטית מצומצמת בכליה אך מתמידה ומתמשכת.

המסות, הראיונות והתרומות החזותיות, שמתפרסמים כאן בשלוש שפות המגזין, מרחיבים את הדיון העכשווי בגוף דרך חלקיו. בזמן שבו מלחמה מייצרת שגרה בלתי-נתפסת של סחר בגופים – חיים ומתים – הגיליון "איברים" מתעכב על נקודת התפר: המקום שבו הגוף המפורק אינו רק מושא לניהול, לסחר ולאדמיניסטרציה, אלא גם אתר של סירוב, של עדות ושל חשיבה מחודשת על אנושיות.