הקדמה
יצא לאור הגיליון החדש של תוהו, ״איברים״, בעריכת רים ג׳נאיים. בליבו - הגוף המפורק והנסחר בעתות מלחמה. בהקדמה שלה, רים מרחיבה בנוגע לאופן שבו הגיליון הזה מרחיב את הדיון העכשווי בגוף דרך חלקיו.
יצא לאור הגיליון החדש של תוהו, ״איברים״, בעריכת רים ג׳נאיים. בליבו - הגוף המפורק והנסחר בעתות מלחמה. בהקדמה שלה, רים מרחיבה בנוגע לאופן שבו הגיליון הזה מרחיב את הדיון העכשווי בגוף דרך חלקיו.
שיחה עם רועי רוזן על הגוף כמרחב פוליטי, על אמנות בצל אלימות, ועל האפשרות לשאת דימוי כשהמציאות עצמה בלתי נסבלת.
במאמר זה, הגוף הפלסטיני נבחן לא כיישות פיזית בלבד, אלא כמשטח סימבולי דרכו משודרות פרקטיקות של שליטה ונכתבות מחדש מערכות של סכסוך. מהמגרש אל התמונה, מהדיכוי אל ההתנגדות -המאמר עוקב אחר האופן שבו הגוף נרדף, נצרך, ומיוצג מחדש, תוך עיון באפשרות להשיב לו משמעות וריבונות מתוך המרחב החזותי עצמו.
למרות הבחילה שעוררה בה המחשבה על כלכלת המלחמה, מיכל ב. רון כותבת מנקודת מבט זו על תערוכות הקיץ בברלין. תערוכותיהן של יוקו אונו ושל ליג'יה קלארק הציעו דרכים הופכיות להשתתף בעבודת אמנות, אחת מהן לא שונה מסימון לייק. ובכן, האם סימון לייק יכול לסיים מלחמה? או שהלייק דווקא ניזון ממנה?
כיצד אנו מגיבים לסבל בהווה ללא היתרון של ריחוק היסטורי? אמיר נסאר מציע שנשקול מחדש איך אנו מתמודדים עם דימויים של סבל.
בין השנים 2017 ו-2020 נכלאה האמנית הכורדית פאטוש אירוון בדיארבקיר, בשל השתתפות בהפגנות נגד אלימות המדינה ואי-שוויון מגדרי. בחשכת תאה בכלא היא עבדה עם החומר המעניק צורה לפרקטיקה האמנותית שלה: שיערה שלה עצמה.
האמנות של סמאח שחאדה פועלת לא רק בתוך ההיסטוריה, אלא אל מולה, לא כהתנגדות חזיתית, אלא כהצעה לפעולה אחרת. בקו מדויק ובשפה חזותית מצומצמת, סמאח שחאדה מציבה את הגוף הנשי הפלסטיני כמרחב טעון של זיכרון, שבר והתבוננות. הגוף ביצירתה אינו ייצוג סגור אלא תנועה מתמשכת, שקטה אך נוכחת, החושפת את השאלות שתעייצוג אינו מסוגל לפתור.
תערוכה דיגיטלית מעבודותיה של סמאח שחאדה, שמציבה את הגוף הנשי הפלסטיני כמרחב טעון של זיכרון, שבר והתבוננות. שחאדה פועלת בתוך ההיסטוריה ואל מולה, בקו מדויק ובשפה חזותית מצומצמת. הגוף ביצירתה הוא תנועה מתמשכת, החושפת את השאלות שייצוג אינו מסוגל לפתור.