
אדמות, ערים ובתים נשכחים: מקומיות וגלובליות בטורקיה
מאט הנסון בסקירה של תכניות אמנות מקיץ 2024 ברחבי טורקיה: פסטיבל קפדוקס, הביאנלה של מרדין וחלל האמנות אלדם באסקישהיר. הנסון מתעכב על נישול היסטורי ותביעת אדמות, על תיירות האמנות הגלובאלית למול מקומיות, ועל תביעה מחדש של החופש לשכוח, תוך היאחזות בזיכרון ובזהות.
מבוא
ההנחה שהאנושות חייבת להיות מקושרת בכל מקום – בערוצים מאושרים – היא תעמולה אימפריאליסטית מאוחרת. רוב אוכלוסיית העולם היום הם צאצאים של נתינים, שנאלצו מזה זמן רב לציית לשליטים המכריזים על עליונות אלוהית מולדת. במשך הדורות, רוב האנשים שכחו שמורשתם החברתית, הכלכלית והתרבותית היא תוצאה של התבוללות כפויה, ושאבותיהם חויבו תחת איום במוות לרשת היסטוריות, שפות, תרבויות וגיאוגרפיות שנכפו עליהם. הם שכחו שהם שכחו מי או אפילו איפה הם. הם העבירו הלאה פתגמים של שכחה עצמית כדי לשרוד תחת תואנות שווא של זהויות ממוסדות ומפות אשר שורטטו מחדש.
השליטה באמצעות צרכנות קפיטליסטית הובילה חברות תעשייתיות וטכנולוגיות להכניע חברות אחרות באמצעות רעבתנותן המתגברת. איומים חיצוניים על העצמי, והתנגדות להזדהות רשמית, עוברים דמוניזציה כאלימות. תחת הסדר הגלובלי, יישובים מתאימים את עצמם להגמוניה התרבותית, והם נטמעים במקור כוח פוליטי יחיד ומונוליטי.
כנגד מגמות אלה, החורגים מהמוסכמות מציגים את הקתרזיס שבתפישות עולם לא תועלתניות ויצירתיות. אלה הם האמנים, המשוררות, הפילוסופים, המבקרות, אלה שמסתפקים בנדודים, בהתנסות ובחלום אל מול כפייה סמכותנית לייצר ולהתרבות. משוחררים, הם תובעים מחדש את הזכות ואת החופש לשכוח, ובאותה מידה הם אוחזים בריבונות הזיכרון כדי לשמר את שורש ההיסטוריה והזהות שלהם.
נון-קונפורמיסטים ואנשי חזון מכירים מקרוב את האשפה התרבותית, מלקטים מתוך חורבות הקידמה החומרית שרידים של חיים שנחיו, ערים שנבנו ואדמות אותן הפרה השכפול העצמי האוטונומי והאנרכי של כדור הארץ. בקיץ 2024, סער עולם האמנות הטורקי עקב דחיית אירוע הדגל שלו, הביאנלה באיסטנבול. תוך התנצחות על רצח העם הארמני והחסות האירופוצנטרית, שלוש תוכניות של אמנות עכשווית עוררו את להט הנישול ההיסטורי שתבע אדמות, ערים ובתים מלב אנטוליה ועד למישור המסופוטמי.
לשכוח את האדמה בעוד ש"השמיים משתנים” בפסטיבל קפדוקס
באזור אנטוליה, במרכז קפדוקיה, מונומנטים גיאולוגיים ומערות ניאוליתיות מהווים השראה לפסטיבל "קפדוקס" (Cappadox), שבשנתו החמישית העביר את אוצרות מרכיב האמנות העכשווית שלו מפוליה ארדמצ'י (Erdemci), לאחר פטירתה בשנת 2022, לקבסר גולר (Güler), הידוע כמעצב של תערוכות ביקורתיות ומקוריות במוסדות התרבות המובילים של איסטנבול.
תחת הכותרת "שמיים משתנים", חזר פסטיבל קפדוקס בשנת 2024 במהדורה לזכרה של ארדמצ'י, ובמבט רטרוספקטיבי פתח מרחב ארכיבי בבניין אבן היסטורי בעיר אוצ'יסר (Uçhisar). את הקיר המתעד בתצלומים מיצגים קודמים הדהדו תערוכות חדשות בעמק היונים הסמוך (Pigeon Valley), שם רטטו פסלי אפרכסות אוזן מסדרת ההקשבה של נרמין אר (Er, 2017) לצלילי שירת ציפורים מקומיות בסכנת הכחדה שבקעו מהרמקולים של קריאה (2024), מאת אוזיים גוניול (Günyol) ומוסטפה קונט (Kunt).
בנסיון של הפסטיבל להציג אסתטיקה מכפרת, פרשנות פוליטית או אקולוגית לקפדוקיה - נקודה מדאיגה בהתחשב בכך שכדי לאפשר חופשות אקזוטיות המחוז עבר ריקון, שהפך את המערכות האקולוגיות השבריריות שלו לחפות מחקלאות - קפדוקס מילא את הנוף במיצב הקולי של הייל טנגר (Tenger) חיים, מוות, אהבה וצדק (2018) הלוחש שאלות של אקזיסטנציאליזם. "אתה יכול להיות בלי לעשות"? היא שואלת, לא רחוק מזרעים I-VII של יסאם שאשמזר (Şaşmazer, 2024) - גרעינים גדולים שנטמנו בסדקי אבנים והונחו באגן השקט ושופע העלווה של עמק היונים, שבו כתובות מתקופת האבן מעטרות את הכניסה למעברים תת-קרקעיים מתנשאים לגובה.
ועדיין, הגלובליות התרבותית המיובאת מהמערב מעלימה את הידע הציבורי אודות ציורי האוכרה במערות ומערכות ההשקיה המנוונות של קפדוקיה. קפדוקס מדגים כיצד הנוף המיידי הולך ונשכח עוד יותר, כשתיירים-אמנים ורשמיהם העירוניים נותרים נעוצים באידיבידואליזם הסוליפסיסטי של גישות אנתרופוצנטריות ליצירה אמנותית אל מול המודרניזם העכשווי.
הווידאו מלחמת הכוכבים; קפדוקיה (2024) של חליל אלטינדרה, מוקרן בתוך מגדל הסלע המפואר ביותר. הוא לועג למשיכה העולמית של טורקיה כחלק מהדפוסים המרושעים של ניצול עצמי ומסחור קפיטליסטי, שבהם עותקים של עותקים מרצים את האבסורדים הרגעיים והנשכחים של תיירות הסלפי. הסרטון מציג חיילי סער חמושים ואת גיבורי עולם המדע הבדיוני של ג'ורג' לוקאס נוחתים על הנוף הפלאי של קפדוקיה. הבדיחה האמנותית מדיפה ריח של ציניות, עייפות ועוקצנות, כמו חוסר הרגישות של כל המהומה סביב מעורבותו התרבותית של עולם האמנות באיסטנבול במגזר התיירות הנצלני והפרוע של טורקיה.
"עוד יותר רחוק" מהמקומיות בביאנלה של מרדין
אלטינדרה המשיך את סדרת "סקייווקר" שלו בעיר הולדתו עם מלחמת הכוכבים: מרדין (2024), שהוצגה במוזיאון סאקיפ סבנג'י (Sakip Sabanci), בדרום מזרח טורקיה, שם מתקיימת תוכנית אמנות עכשווית נוספת שהיא עדיין בחיתוליה. הביאנלה השישית של מרדין נפתחה עם להקת האמנים הפאנקיסטים גוגואו (Guguou), במפקדה הגרמנית מהתקופה העות'מאנית, אחד משמונה אתרים לאורך הרחוב הראשי של העיר, שנבנתה במאה ה-12 על ידי הטורקים הארתוקידים. הלהקה, בהובלת המייסדים גונש טרקול (Terkol) בשירה וקלידים וגוצ'לו אוזטקין (Öztekin) בבס ובשירה, הציגה עבודות אמנות בגלריה של קרן העיצוב הבינלאומית בביאנלה של מרדין. התפירה של טרקול בבד והציורים של אוזטקין בצבע אקרילי על נייר רישום השתלבו עם התדרים הדיסוננטיים והא-ריתמים של המוזיקה שלהם, שזעזעו את העיר ההיסטורית שעל הגבעה, המשקיפה לעבר סוריה, עם אורכי גל של תרבות הפופ המתנגדת של דור המשתמטים מעמל, הבטלנים, מאיסטנבול.
מרדין היא פנינה בכתר שליטתה הטריטוריאלית של טורקיה המודרנית בכורדים, באשורים ובערבים. אלה נותרו בין קהילות התרבות הקדומות ביותר המאכלסות עדיין את מדרגות האבן התלולות והמתפתלות שלה, הצופות אל אגן מסופוטמיה ממרפסות וחזיתות שטופות רוח של כנסיות ומסגדים, יקבים ובתי קפה.
מאז השקתה בשנת 2010, הביאנלה של מרדין המחישה את היחסים המורכבים והמנוגדים בין תוכניות אמנות עכשווית למורשת ההיסטורית שמעבר לתחום האירופוצנטרי. מרדין היא חידה של שימור תרבותי. היא משולבת בחיי העיר, הרחוקה ממרכזי החברה והסמכות הגלובליים. למרות המשיכה של ארכיטקטורת אבן הגיר חמורת הסבר שלה, החקוקה חוכמה עתיקת יומין, האמנים הבינלאומיים של הביאנלה השישית של מרדין, שכותרתה "עוד יותר רחוק", מטילים צללים ארוכים על הרחובות המאובנים האדמדמים כדם, הנושאים ניחוחות של סבון ותבלינים ואת חידת ריחוקם. שכן רבים, בניגוד לאלטנדרה, הגיעו מיבשות רחוקות.
האוצרות רחבת האופקים של הפילוסוף הטורקי עלי עקאי (Akay) התאפיינה בבחינה עצמית רבת תובנות ורשימת אמנים מאוזנת היטב. עם זאת היא רק זרתה מלח על פצעי הריחוק והניתוק הגיאוגרפיים והחברתיים-תרבותיים של מרדין. התצוגה משופעת במיצבי וידאו באורך מלא העוסקים בנושאים פוליטיים ובמושגים מורכבים. ההשפעה המרגשת של החלל הגדול והחשוך שבו מתקיימת ההקרנה ממלאת את הריק דמוי הקופסה השחורה, לטובת הסחת דעת אינטלקטואלית או מבדרת. ההתרשמות היא יותר מתרגילים מופשטים המדגימים שלילה, מאשר העשרה ממוקדת-אתר עבור פלאותיה של מרדין והקשרים ביניהן.
שפת הציפורים (2021) של אריק בולוט (Bullot), סרט בן 55 דקות שהוקרן במפקדה הגרמנית, העלה אנלוגיה סוחפת של הכחדה אקולוגית, עקבות של הישרדות וסימני אזהרה, שבמקביל לרב-תרבותיות תחת סכנת הכחדה של מרדין עוררה תחושת דחיפות חריפה. ביחד עם סטודיו להדפסה (2012) של עלי קזמה (Kazma) באותו בניין מהמאה ה-19, שבו שכנו בעלי הברית הגרמנים של האימפריה העות'מאנית בשנת 1917, קפדנות התובנות שסרטונים אלה מציגים לפרטיהן מעוררת מודעות ביקורתית לנקודות מבט מערביות כמנותקות לחלוטין מהסביבה המקומית, מרוחקות כמו אמן מוכשר בסטודיו שלו בעיר, המתכונן להציג עבודה בקובייה לבנה, מפורקות כמו סמל לצד ייצוגו בטבע.
בשנינות מרירה של כורדי מקומי, ה"ילד הנורא" של סצנת האמנות הטורקית בשנות ה-90 של המאה הקודמת, אלטינדרה מעביר ב"מלחמת הכוכבים" שלו בקפדוקיה ובמרדין את הפוטנציאל הלא מודע של ההתמערבות הפוסט-מודרנית וניכוסה את האמנות העכשווית כדי להסיח את הדעת ולשכוח נקודות מבט אלטרנטיביות ועצמאיות על ההיסטוריה העולמית, תוך החלפת התרבות הילידית והערכתה בקרינה מודרניסטית המתקיימת בעת ובעונה אחת, בכל מקום ובאוניברסליות, כדוגמת הצללים של אמנות הוידיאו.
מציאת ביתיות אבודה במרחב האמנות אלדם
מהניצול המטרופוליני של הביאנלה של מרדין והגיאוגרפיות השחוקות של קפדוקיה, עולם האמנות של טורקיה מניח טביעת רגל חזקה ורעשנית מחוץ למרכז הגלובלי של איסטנבול, שם ריכוז התשתית החברתית-כלכלית מרכך את המיקוד של עבודת התרבות מעבר לעיר הטורקית הגדולה ביותר, ומוריד את הפריפריה אל הזיכרון ואל נטייתו לדעוך, מרוחק.
זוג האמנים הנשוי מליקה ומורי ווהן (Vaughan) מטיילים בגבעות הפסטורליות ליד ביתם באסקישהיר (Eskişehir), עיר אוניברסיטאית היושבת על מסילת הרכבת הלאומית של טורקיה, בין איסטנבול לאנקרה. העיר ידועה באוכלוסיית הסטודנטים שלה, בבתים העות'מאניים ובתעלות ציוריות. כשבני הזוג גילו ערימת אשפה בקצה נכס פרטי, סקרנותם גברה עליהם. הם כרעו כדי לנבור בין פיסות הבטון הסדוקות והבקבוקים המתגלגלים ברוח.
אוצר של טקסטיל, מכתבים ומזכרות משפחתיות נגלה לידיהם המפשפשות, המיומנות, כשמורי - פסל, ומליקה - מעצבת ספרים, ליקטו את החפצים שנמצאו והרכיבו את עמל ידיה, אור עיניה, תערוכה בחלל האמנות אלדם (Eldem) באסקישהיר, הממוקמת באולם הראשי של מרכז התרבות הצנוע בארמון היסטורי בשם אחוזת דאליאנג'י (Dalyancı), שעבר הסבה להצגת תערוכות של אמנות עכשווית.
תלות האתר של עמל ידיה, אור עיניה היא רלוונטית, שכן בני הזוג ווהן החזירו את חפציה של המשפחה האבודה לאזור המגורים שנראה דומה למקור שבידיהם. זה התחיל בשחזור של ערימת הפסולת, לכאורה אשפה, זהב נסתר לפוסט-מודרניסטים הרפתקנים. מורי שאב מהכשרתו באמנויות הפיסול באוניברסיטת וירג'יניה קומונוולת', והוסיף ממד של מרחב לתגובתה הראשונית של מליקה לממצאיהם, דהיינו יצירת ספר אמן.
הספר מלווה את החפצים שהוחזרו, ביחד עם סרטון המשחזר את צעדיהם, בו המישורים הגבוהים והמתעגלים של מרכז אנטוליה מתפרשים עם כרמים ארמנים שיצאו מכלל פעולה ואתרי בנייה שעברו פוליטיזציה, עדות למהפך הנוכחי של חרדת פיתוח מאוחרת בעקבות המקרו-כלכלה הפופוליסטית השלטת בטורקיה, מוחקת ושוכחת נכסים נטושים שצומצמו לכדי אשפה, וההיסטוריות האישיות שלהם חוללו והפכו להון.
העבודה עמל ידיה, אור עיניה התריסה נגד הזרם המרכזי - תיעוש קפיטליסטי המכוון להשכחה של נכסי מגורים בטורקיה. התערוכה זיווגה בקפידה את המוטיבים האדריכליים והציוריים הפנימיים של קירות ומבנה אחוזת דאליאנג'י עם הטקסטיל העדין והמורכב שנשא רצועות של ידע תרבותי מקומי, ומכתבים שנכתבו בכתב עות'מאני, תוארכו עד לשנות ה-40 של המאה הקודמת, ותורגמו לטורקית מודרנית.
תוך הסתרת פניהם של בני המשפחה האמיתיים כדי להסוות את זהותם, ושימוש בבינה מלאכותית כדי לעצב מחדש את הופעתם, התערוכה חשפה פער גדול של שתיקה, תהום רגשית שבמקום לקבור את הפולקלור תחת הערפול של החיים העכשוויים ואמנותם, והם הקימו לתחייה בהתמדה את החיים שלאחר המוות - אנושיים באופן מצמרר בחזונם היצירתי על מה שלעתים קרובות מדי נשכח. הם ביצעו התאמה של היסטוריה פרטית בהקשר הטורקי הנוכחי, תוך שהם חורגים מהמקומיות של משפחה מסוימת אחת וזיכרונותיה הבין-דוריים האבודים.
רחוק יותר? עוד יותר רחוק https://en.mardinbienali.org