למרות הבחילה שעוררה בה המחשבה על כלכלת המלחמה, מיכל ב. רון כותבת מנקודת מבט זו על תערוכות הקיץ בברלין. תערוכותיהן של יוקו אונו ושל ליג'יה קלארק הציעו דרכים הופכיות להשתתף בעבודת אמנות, אחת מהן לא שונה מסימון לייק. ובכן, האם סימון לייק יכול לסיים מלחמה? או שהלייק דווקא ניזון ממנה?
מאמר העורכת עוקב אחר הציר הכפול בו מתקיים הגיליון: זיכרון ושכחה. כאשר מחיקה לעולם לא תושלם, ומחילה לא תיתכן, מה מציעה שכחה קולקטיבית?
ערימות גדולות של פסולת שנותרו לאחר מעשי הרס ועקירה בכובה נראים כמו גלגולים זמניים ומונומנטליים של "פיסול קולוניאליסטי עכשווי". הם בולטים בניגוד מוחלט לבנייה הקלה והרב-תכליתית שבה משתמשים הבדואים, אותה הם מבקשים להחליף, וכסמל מוחשי של מעשה האלימות של מחיקה וכליאה. קולקטיב Common View לומד מהסתגלותם וחוסנם של הבדואים בנגב/נقب לעבר עתידים אלטרנטיביים ושוויוניים.
דמיין לעצמך, קורא.ת יקר.ה, שאת.ה מתעורר.ת כל בוקר ללא כל זיכרון של אלה שמסביבך. החקירות הספרותיות של אמיר נסאר מתפתלות בין זכרונו הטוטלי של פונס הזכרן מסיפורו של בורחס ובין השכחה המוחלטת כתוצאה מצלילה אל נהר לת'ה שבעולם התחתון. האם חיים שבהם דבר לא נשכח הם ראויים למחייה?
עבור פלסטינים החיים בפלסטין ההיסטורית ועבור אלו המכונים "פליטים פלסטינים", הנכבה של 1948 מעולם לא הסתיימה. זיכרון זה מעצב את הזהות הפלסטינית, אך האם מדובר דווקא בחוסר נרטיב שקיים כבר עשרות שנים? נור סעיד מנתחת גורמים המעכבים את החברה הפלסטינית מלהשקיע באמנויות, תוך הדגשת חשיבות הסיפור והתיעוד של חוויה לאומית אל מול שכחה.
מאט הנסון בסקירה של תכניות אמנות מקיץ 2024 ברחבי טורקיה: פסטיבל קפדוקס, הביאנלה של מרדין וחלל האמנות אלדם באסקישהיר. הנסון מתעכב על נישול היסטורי ותביעת אדמות, על תיירות האמנות הגלובאלית למול מקומיות, ועל תביעה מחדש של החופש לשכוח, תוך היאחזות בזיכרון ובזהות.
ויקטוריה חפץ טוענת שבשיח על קתה קולביץ, הפחד של האמנית מהמוות, מהשכול, מהאין - נשכח. האם שיכחה היא מחיקה? כמו הילד שנאחז באם הנאבקת במוות אצל קולביץ, חפץ נאחזת בעצמה ברישומיה. עם זאת, היא אומרת, עבור בנייה מחדש של הווה ועתיד, עבור שינוי - חייבים לשחרר.
