עבודה אחת

כל אחד.ת אוהב.ת מישהו.י מתישהו (הגרסה הנוגעת)

נועה גיניגר הפכה את מיצב הסאונד שלה כל אחד.ת אוהב.ת מישהו.י מתישהו (2008) לתסריט אינטראקטיבי, שבו הקורא-צופה-מאזין יכול לנוע ברפרוף משורה אחת לבאה, אבל לעולם לא לתפוש את הטקסט בשלמותו. באמצעות הטקסט הכתוב בכתב ידה של האמנית ומלווה בקולה של הזמרת פגי לי, האמנית מציעה מפגש אינטימי עם תקווה ויאוש, עם אחידות ועם האישי, באמצעות הפלטפורמה הדיגיטלית.

ירושלים של בואש

ירושלים של זהב היא מצג שווא, פנטזיה מזויפת של קיום הרמוני בעיר מאוחדת, שרחוקה מרחק רב מהמציאות השוררת בעיר. כמו בציור של דוד ריב, מאחורי הקדוּשה המוזהבת מסתתרת תמונת מראה המדיפה ריח רע.

 

דברים שגברים, לבנים, כמעט כולם מתים, סיפרו לי על החיים בצוותא

במהלך כנס בבצלאל, ארבעה חוקרי אמנות פגשו באווטרית חיה בפעם הראשונה. האווטר הופיעה על מסך והופעלה מאחורי הקלעים על ידי שחקנית לבושה בחליפת אנימציה. הטקסט בווידאו הוא קטע מתוך מכתב לאווטרית שכתבה ליאת לביא לכבוד האירוע.

חממת השמש של עמאר אל-בֵּיכּ: דימויים של זמן וזיכרון

סרטו של עמאר אל-בֵּיכּ, חממת השמש, מציג נקודת מבט מערערת ובלתי-לינארית על המהפכות הערביות, מתוך סביבה ביתית. מרגריטה פורסטי מנתחת את חוויית הזמן המורכבת של הסרט, המובעת בעיקר באמצעות המוטיב החוזר של מסך הטלוויזיה.

הסיפור הזה אינו קרוב לסיומו

”הסרט אספריה משלב את דיוקנו של אמן נשכח וסוכן חשאי לשעבר בסיפור אישי המתאר את יחסיה של היוצרת עם סבה ההולך ונחלש." חכים בשארה סוקר את סרטה החדש של היידי מוטולה, שחושף את זהותו הכפולה של סבה, ז'ק מוטולה - כצייר ישראלי וכסוכן חשאי במצרים.

 

המראת חירום: על קופטה איירליינס של חליל אלטינדרה

"העבודה קופטה איירליינס עברה מסלול דומה מאוד לזה של מושאה – מגרמניה לטורקיה ובחזרה, לאורך נתיב עקלקל של ציפיות תלושות". מאט הנסון כותב על העבודה של חליל אלטינדרה בהקשר של משבר הפליטים ושל השפעת האקלים הפוליטי הדכאני בטורקיה על אמנים ואנשי תרבות.

 

נתזי דם

Crop Marks עבודתו החדשה ביותר של שריף ואכד, היא דיוקן עצמי, תצלום בגודל טבעי, ובו נראה האמן כשראשו ערוף. עלמה מיקולינסקי כותבת על דרמת עריפה זו ומנסה לחקור את משיכתנו אל דימויים של כריתת ראשים, כמו הציור של אנרי רניו המתאר את ההוצאה להורג האכזרית בגרנדה או עריפת ראשו של נד סטארק ב"משחקי הכס". 

באדום, בשחור

בין ניו יורק למארפה שבטקסס עובר מסלול דמיוני, שלאורכו נודדים ומתגלגלים אנשים, צבעים, רעיונות ומורשות. רותם רוזנטל כותבת על עבודתו של ג'וש ט. פרנקו, "בטלילי, בטלאפאלי: שלושה טקסנים באדום ובשחור".

את לא נראית מודאגת, אבל כדאי שתהיי

האמנית תאה טופאיץ' מתארת את השנתיים בהן עבדה על הכנת מיצג חדש בתל אביב שמעורבים בו גם אנשי מוסד ושב"כ. זהו סיפור מתח עם מעקב, חקירות, מפגשים סודיים ושיחות חשאיות. מאמר חדש במגזין תוהו: אנו ממליצים לקרוא אותו בנשימה אחת!

הפצעה של התרחשות

האמנית קרלה גניס, תושבת ברוקלין, משתמשת בטכנולוגיות ייצוג של המאה ה-21 כדי לספר סיפורים באמצעות "מראה דיגיטלית" שבה משתקפים הרהורים על כוח, מיניות, דחיקה לשוליים ויכולת פעולה. גניס מוקסמת מסמיוטיקה דיגיטלית וממקומה של הזהות בתוך ההקשר המעורפל של האמתי והווירטואלי.

הגונב מגנב פטור

מה עשתה מיכל בראור בתיבת הפנדורה שהניח א' לפתחה? יאיר ברק מתאר את מעגלי האשמה שיוצרת עבודתה של מיכל בראור, ״אוסף לא פרטי״, לנוכח מזוודת תצלומים גנובה, שבתחתיתה תקווה.

ילד עם מצלמה

בשנים 2008-2009 תיעד דוד ריב את מאבק התושבים בניעלין נגד בניית גדר ההפרדה. בטקסט קצר זה הוא מתמקד באחד הציורים שצייר בעקבות הפעילות הזאת.