תקווה

עבור מחמוד דרוויש, לצד היותו של הזיכרון כלי התנגדות להכחדה, הוא גם מוות סמלי של זהות והיסטוריה. הוא כופה סוג של קיפאון והיסחפות בכאב ישן, כאשר האדם נלכד במעגל של עצב על אובדן העבר. בקריאתו את ״זכר לשכחה״, ראא׳ד אבו סעאדה שואל, כעזתי, על תפקיד הזיכרון במאבק הפלסטיני המתמשך ובזהות הישראלית הקולקטיבית.