במסגרת ההגבלות #2

גוני ריסקין יצאה לרזידנסי ב"ארטורה" – מרכז חדש לאמנות, עיצוב וקהילה בעמק חפר - שם בחרה לצלם בעיקר את הקהילה הבוגרת, בניסיון להבין איך יוצרים אינטראקציה תוך שמירה על ריחוק חברתי, מסכה וכפפות.

ההורים שלי
שבוע ראשון, עמק חפר, יומיים לפני שהותר לבקר את המשפחה. לא ראיתי את אבא שלי שלושה חודשים בערך, עד הצילום הזה. לא רציתי שיבוא לבקר. וירוס, הנחיות, חרדות הותירו אחריהם רסיסים של טראומה וזהירות. אבל אחרי כל מה שעבר בחייו, לא אמנע ממנו לחיות וגם לא אוכל למנוע ממנו את ההנאה שבחיים. בסיום המפגש, ולמרות שרציתי, לא חיבקתי אותו. רק סימנתי לו לב עם האצבעות.


מנחם
מנחם, פרדסן, כפר מונש. נפגשנו במקרה, לא הספקתי לשאול אותו הרבה. בגלל הקורונה השתדלתי לקצר את השהות שלי מולו. רק שבוע לאחר הפגישה סיפרו לי שהוא כבר בן תשעים. הוא שמח להצטלם, שיתף פעולה, סיפר שהוא אוהב את הפרדס, שמזכיר לו את נעוריו בשביליו האינסופיים.
ביקרתי אותו בשנית, הפעם כרכתי צעיף סביב הפה והאף. הוא אמר: ״מה אתם רוצים מהזקנים? תעזבו כבר את הזקנים״. עניתי שאני לא יודעת, אולי הם מזכירים לי את ההורים שלי ושאני מתגעגעת אליהם. מנחם צחק, סיפר שעוד מעט הוא בן 94.

 

סוניה
את סוניה פגשתי מספר פעמים בעת ששוטטתי בכפר מונש. בפעם הראשונה מצאתי אותה יושבת לבד בגינתה. צילמתי אותה מרחוק, היא לא הבחינה בכך. בפעם השניה ביקשתי לצלם אותה. העמדתי אותה ליד הבוגנוויליה בכניסה לביתה. הסגול השתלב יפה עם הסריג שלבשה.
בצילום הזה עשיתי מניפולציה קטנה בעריכה ויצרתי אשליה של קרבה. בתחילת השנה החלפתי את כל ציוד הצילום שלי, קניתי כמה עדשות שהיו חשובות לי לאותה העת, אבל לאחר חודשיים של חל״ת, אני לא יכולה להוסיף עדשות כמו 50 או 85 מ״מ שיכולות לפתור לי בין היתר את בעיית המרחק האופטי הכפוי, עניין שמאלץ אותי לעשות קונצים שיש בהם גם חן משחקי מסוים. סוניה סיפרה שהיא מכורה לפירות: ״ברומניה היו הרבה פירות״.


אילנה
בית יצחק, שבוע אחרי שהותר לבקר את הסבים והסבתות. מרחק לא ידוע. צילמתי את אילנה (למרות שהיא לא סבתא שלי), יושבת ליד האמריליס בגינת ביתה. אהבתי גם את שולחן האבן. שאלתי אותה: ״מה הצמח האהוב עלייך?״, היא ענתה שאין אחד ספציפי אבל שהיא לא אוהבת קאלות, הן מזכירות לה לוויות.


יאיר
שיטוט אינסופי בבית יצחק. צילמתי זנב ריק של טיל ובו שתילים של היהודי הנודד. יאיר ישב בחצר הסמוכה. אנחנו שני זרים. הצעתי לצלם אותו, הוא הסכים. סיפר ששמו יאיר על שם כינוי המחתרת של אברהם ״יאיר״ שטרן. יאיר מסר פרטים נוספים אבל החלטתי לשמור על מיסתורין. שאלתי: האם המרחק בינינו עומד על שני מטרים? הוא הנהן.


אישה זרה
אישה זרה משוחחת בסלולרי בבית יצחק. לא יכולתי לבקש צילום אחר.


רוני
רפתן, בית יצחק. יום ארוך במיוחד. נדדתי בין ארבעה מושבים, מרחק של יותר מעשרה קילומטרים. רוני הבחין בי מעבר לרחוב כשצילמתי במשך חצי שעה חצרות שוממות. הוא הזמין אותי להתרשם מהרפת העזובה שבגב ביתו מאז שיצא לפנסיה לפני ארבע שנים.
צילמתי אותו שם, ברפת, בעזובה. בשני לוקיישנים ובשלושה מצבים. בחרתי בצילום האחרון, אפשר לומר שהוא היה הכי קרוב, ככל שהכרנו יותר. הנכדה של רוני שהתלוותה אלינו, הודיעה בחגיגיות שסבא שלה נוהג לקלף מאה פקאנים בכל ערב.


יעקב
יום ראשון, ה-17 במאי. חום יוקד. צעדתי שמונה קילומטרים בעמק. חיפשתי מוקדי צילום חדשים וגם אנשים. חזרתי לכפר מונש לקראת שקיעה. קבעתי עם יעקב בבוקר אותו היום. עד כה, זהו הצילום היחיד שתואם מראש ואחרי רוני הרפתן הגעתי לשיא חדש של קרבה: יעקב ואשתו הזמינו אותי לביתם, הגישו כוס מים קרים גדושה בקרח, קפה שחור ועוגת פרג. נשנשתי. צילמתי את יעקב בגינת ביתו. למרות הקרבה האישית שנוצרה, העדפתי את המרחק הפיזי כי אהבתי את הלוקיישן בשילוב הצבעים בבגדים שלבש ורציתי שיראו אותם.

 

מרים
אשתו של יעקב. שוטטנו יחד באיזור אחרי שכבר נוצרה בינינו קרבה ואכלתי מעוגת הפרג שאפתה. כלומר: נגעתי בצלחת, בכוס ובכפית ללא אמצעי מיגון. אני נמצאת בעמק חפר כבר קרוב לחודש. המרחבים עצומים. אפשר לומר שאני בקושי נפגשת עם אנשים.
עד שאאלץ להיטמע בסביבה אחרת, התחושה היא שכולנו שוחים באותו הדבר, כולנו משפחה לא ביולוגית. בינתיים הסבירות שיש לי קורונה היא ככל הנראה נמוכה ולכן אני מוכנה להודות: באופן פיזי התקרבתי הפעם יותר.


מריו
לאורך שבועות, צעדתי עשרות קילומטרים בעמק. מריו ואשתו עמדו בפתח ביתם שבקיבוץ מעברות. מריו סיפר שהוא צלם ושכל הצלמים שונאים שמצלמים אותם. הנהנתי בהסכמה. הבנתי שעבורי הוא חרג מהכלל והסכים להשתתף. מריו סיפר שהוא אוהב לצלם את הטבע, את הים, אבל לא את האיזורים התיירותיים, הם משעממים, לטענתו. הסכמתי שוב. אולי זה לא הפורטרט הכי מחמיא של מריו אבל אהבתי בו את היופי הפריפריאלי, את הפשטות, את הפרטים הקטנים. צילמתי אותו ממרחק של שני מטרים וגם ממרחק של מטר.


יעקב
כחמש שעות לפני שעזבתי את עמק חפר לתל אביב, קיבלתי המלצה: יעקב גוטרמן, טיפוס מעניין, כך אמרו. מתגורר בקיבוץ העוגן. צילמתי את יעקב בגינת ביתו, יושב על כסא פלסטיק לבן של כתר. התעקשתי שישאיר את המגבת הכחולה על המשענת, היא הוסיפה צבע.
בסיום הסשן יעקב אמר: ״נוסף על כל הצרות אני גם צייר. רוצה לראות את הסטודיו שלי?״
אני האדם היחיד שהוזמן לסטודיו מאז הקורונה. יעקב שאל אם אני חולה, עניתי שלדעתי לא.
כשנכנסתי נמנעתי לגעת בדברים. רק הזזתי את המאוורר שהיה תקוע מאחוריו. דאגתי להודיע לו על זה. שידע. אולי ירצה לחטא אותו אחר כך.

 

לכל הטורים